בעוד כמה שעות אני נוחת חזרה בארץ, אחרי טיול משפחתי מדהים בדולומיטים.כשאני כותב "מדהים", אני לא מתכוון שבכל רגע היה לנו מדהים או "ואוו", כי זה אף פעם לא ככה.במהלך שבוע שלם, כשנמצאים 24 שעות ביחד, ומטיילים עם שישה אנשים,זה לא יכול להיות מושלם, לכל אחד ואחת, בכל רגע נתון.
באחת מארוחות הצהריים השבוע,מישהי דיברה על השקיעות הנהדרות שיש בימים האחרונים,ואיך שקיעה יכולה לגרום לה לעצור ולהזיל דמעה.היה נראה לי שהיא אומרת את זה קצת במבוכה,אולי מקווה שזה לא רגשני מדי לשיחת צהריים עם חברים לעבודה. המשפט שלה הזכיר לי משפט של קארל רוג'רס (אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית) שקראתי פעם,והלכתי לחפש
קבלו חמישה טיפים מעשיים לבקשות אפקטיביות שמגבירות את הסיכוי לקבל "כן": (– בנוסף, בתחתית מייל זה תמצאו שלוש הזמנות –) א. לבקש קונקרטית –כשאנו מבקשים משהו מעורפל או כלליהסיכוי שיבינו אותנו כמו שאנו רוצים שיבינו אותו הוא נמוך.אפילו במצבים שבהם האדם רוצה לסייע לנו,הוא לא ידע מה בדיוק לעשות,או שיעשה
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בבוקר, לקראת סיום חופשה משפחתית ביוון.בעוד כמה שעות נעלה על הטיסה חזרה לארץ.אתמול בערב לאחר דיון של כעשר שעות הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התוכנית לכיבוש העיר עזה. הפער בין הרוגע שחוויתי כאן לבין מה שקורה בארץ ובעזה הוא עצום.הקצב הנינוח, הרוגע של האנשים,
ביום האחרון של שנת הלימודים, מורה אחת נתנה לתלמיד אחד כמתנת פרידה "תיבת אוצרות" וביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.בלילה, במיטה, התלמיד פתח את הקופסה בסקרנות וגילה בתוכה שוקולדים ופתקים.בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.למשל, על פתק אחד, "יש לך לב זהב". על פתק אחר,
באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע."למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..כי שבע זה גדול.עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.והוא רוצה להיות כבר גדול. סיפרתי לו
השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים,
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי
לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.הרבה מעבר ללא אוהבת –היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני. היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,ושהנושא חשוב לה מאוד.היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובותותגובות
תגובות אחרונות