השבוע חזרתי לספרו הנפלא של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה".קראתי אותו לראשונה ב 2018 במהלך התמודדות עם אירוע רפואי מורכב במשפחה,ומאז עוד כמה וכמה פעמים.בכל פעם שאני קורא בו או מרפרף בין העמודים המקופלים והקטעים המודגשים,אני מתמלא השראה, משהו בי נרגע, והלב שלי נפתח ומתרחב. כותרת המשנה של הספר היא
אני שם לב שבשבועות האחרונים יש לי פחות חשק לכתוב כאן מילים שלי,ויותר רצון לחלוק ולשתף במילים וטקסטים של אנשים אחרים שיש להן השפעה מיטיבה עלי. בשניה הזאת ממש, כשאני כותב את המילים האלה,עולה בי מחשבה שלשתף מספר ציטוטים ולשלוח זה "לא מספיק":"לא מספיק שווה… ערך נמוך… לא מספיק אישי..
"החיים מדהימים.ואז הם נוראיים ממש.ואז הם שוב מדהימים.ובין המדהים לנורא הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים. שאפו עמוק את המדהים,החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,והרפו ונשפו ברגיל. ככה החיים.חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת." ~ ל"ר נוסט, סופרת **"אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל
חלק מההשתלמויות שאנחנו עוברים בחיים הן השתלמויות שבחרנו בהן, כמו לדוגמה:לימוד נהיגה, מסלול בצבא, קורס מקצועי, תירגול יוגה או סטאז'.במצבים האלה, גם אם איננו מבינים באמת (ולרוב אנחנו לא מבינים), לאן בדיוק אנחנו נכנסים,אנחנו מודעים לכך שמתחילה עבורנו תקופת השתלמות שבמהלכה נלמד, נחווה ונשתנה.בסוף התקופה נהיה עם ידע, כלים, מיומנויות
"זהו סיפור על חזרה – לא רק מהמלחמה, אלא גם אל עצמך,אל האנשים שאתה אוהב, ולחיים שצריך לבנות מחדש." **ביום חמישי שעבר ניגשתי לדלפק של ארומה בקניון G כפר סבא,הראיתי את הסמס שקיבלתי ואספתי את "ימי ראשון עם אורי על המרפסת",שנכתב על ידי פרופסור מולי להד בשיתוף פורום נשות המילואימניקים.
השבוע נתקלתי בטקסט שכתבתי לעצמי לפני כמעט חמש שנים ושממש הפתיע אותי.זה היה מעין חזון לחמש השנים הקרובות שנכתב בספטמבר 2021 (בסמוך לראש השנה).לא זכרתי שכתבתי אותו בצורה הזאת, והיה לי ממש מסקרן לקרוא אותו. ככה הוא מתחיל: "בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.ילדינו יהיו
באחת מארוחות הצהריים השבוע,מישהי דיברה על השקיעות הנהדרות שיש בימים האחרונים,ואיך שקיעה יכולה לגרום לה לעצור ולהזיל דמעה.היה נראה לי שהיא אומרת את זה קצת במבוכה,אולי מקווה שזה לא רגשני מדי לשיחת צהריים עם חברים לעבודה. המשפט שלה הזכיר לי משפט של קארל רוג'רס (אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית) שקראתי פעם,והלכתי לחפש
באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע
באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת. לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),אותתי,
בשבוע שעבר חלקתי עם המחלקה שלי בעבודה,הרצאת TED מעניינת וחשובה, שרלוונטית מאוד לתקופה הזו.ההרצאה הועברה על ידי לוסי הון,שבמשך שנים חקרה את נושא ה-Resilience (חוסן, גמישות והתמודדות),עד שעברה אירוע מטלטל ומשנה חיים שגרם לה לחוות בעצמה מה שראתה במשך שנים כחוקרת.כהכנה להרצאת 5 הדקות שלי למחלקה,חיפשתי פוסט שכתבתי בעבר על לוסי
תגובות אחרונות