בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.אנחנו בסרט חדש.עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.ישראל תוקפת באירן.עשר דקות עברו.אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות? בשמונה בבוקר
השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל. כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר
הפעם הראשונה שקראתי את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" היתה לפני קרוב לשלושים שנה.אני לא בטוח איך הגעתי לספר הזה, אבל אני ממש זוכר סיטואציה קונקרטית שלי קורא בו.הייתי אז בן 26 או משהו כזה, כשנה לאחר השחרור מהצבא,זמן קצר לאחר שמאיה ואני עברנו לגור בחיפה לקראת תחילת לימודיי בטכניון.אני ממש
באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע."למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..כי שבע זה גדול.עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.והוא רוצה להיות כבר גדול. סיפרתי לו
השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים,
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:המציאות היא לא
יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?אני לא בטוח. אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.אולי זה גובה הלהבות וכל מה
מתנה לשבת –אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים: "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלההוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.…הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן
אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.בשונה
תגובות אחרונות