"רבים מאיתנו מוכנים להשקיע שש או שמונה שנים בלימודי תעודה.אנחנו מאמינים שזה הכרחי לאושרנו.אבל מעטים מאיתנו מוכנים להקדיש שלושה או שישה חודשים או אפילו שנהבלאמן את עצמנו להתמודד עם העצב והכעס שלנו, בהקשבה בחמלה ובשימוש בדיבור אוהב." **"יש אנשים הרואים בכעס אנרגיה, ומרגישים שעלינו להשתמש באנרגיה הזו כדי להילחם למען
השבוע חזרתי לספרו הנפלא של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה".קראתי אותו לראשונה ב 2018 במהלך התמודדות עם אירוע רפואי מורכב במשפחה,ומאז עוד כמה וכמה פעמים.בכל פעם שאני קורא בו או מרפרף בין העמודים המקופלים והקטעים המודגשים,אני מתמלא השראה, משהו בי נרגע, והלב שלי נפתח ומתרחב. כותרת המשנה של הספר היא
השבוע גיליתי כי לפני מספר שבועות, ב 8.8.26 רחל נעמי רמן הלכה לעולמה, בת 88 במותה.רחל היתה רופאה אונקולוגית, סופרת ומורה רוחנית לחיים.נכדתו של סב קבליסט שנפטר כשהיתה בת שבע ושהשפיע רבות על חייה.למרות שלא פגשתי את רחל נעמי רמן מעולם, אני מרגיש שלמדתי ממנה המון,ושהיא השפיעה במידה רבה על
חלק מההשתלמויות שאנחנו עוברים בחיים הן השתלמויות שבחרנו בהן, כמו לדוגמה:לימוד נהיגה, מסלול בצבא, קורס מקצועי, תירגול יוגה או סטאז'.במצבים האלה, גם אם איננו מבינים באמת (ולרוב אנחנו לא מבינים), לאן בדיוק אנחנו נכנסים,אנחנו מודעים לכך שמתחילה עבורנו תקופת השתלמות שבמהלכה נלמד, נחווה ונשתנה.בסוף התקופה נהיה עם ידע, כלים, מיומנויות
כשהתחיל השבוע הזה, לא יכולתי לצפות איך הוא יתפתח ואיזה תנועת חיים חדשה תיווצר בו.משהו לא מתוכנן נכנס, משך את תשומת הלב שלי וחלק ניכר מזמני ומהאנרגיה שלי.אני בכוונה משאיר את זה קצת עמום וכללי כרגע,גם כי התוכן לא ממש משנה, וגם כי יש לי פחות צורך לשתף בפרטים. המשפט
"זהו סיפור על חזרה – לא רק מהמלחמה, אלא גם אל עצמך,אל האנשים שאתה אוהב, ולחיים שצריך לבנות מחדש." **ביום חמישי שעבר ניגשתי לדלפק של ארומה בקניון G כפר סבא,הראיתי את הסמס שקיבלתי ואספתי את "ימי ראשון עם אורי על המרפסת",שנכתב על ידי פרופסור מולי להד בשיתוף פורום נשות המילואימניקים.
באחת מארוחות הצהריים השבוע,מישהי דיברה על השקיעות הנהדרות שיש בימים האחרונים,ואיך שקיעה יכולה לגרום לה לעצור ולהזיל דמעה.היה נראה לי שהיא אומרת את זה קצת במבוכה,אולי מקווה שזה לא רגשני מדי לשיחת צהריים עם חברים לעבודה. המשפט שלה הזכיר לי משפט של קארל רוג'רס (אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית) שקראתי פעם,והלכתי לחפש
בספרו Same as Ever מתייחס מורגן האוסל לקצב השינויים המואץ שמאפיין את העידן הנוכחי,ומעלה את הרעיון המעניין הבא:דברים שלא קרו מעולם קורים בכל יום, אבל הטבע האנושי לא משתנה כבר אלפי שנים.אין לנו מושג מה יקרה בעתיד.אנחנו לא יכולים לצפות אילו שינויים טכנולוגיים, פוליטיים, תרבותיים, סביבתיים וכו' יתחוללו וכיצד הם
מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע
תגובות אחרונות