מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע
השבוע נחשפתי להרצאה שנשא רוג'ר פדרר, אחד מגדולי שחקני הטניס בכל הזמנים,בטקס הסיום של בוגרי אוניברסיטת דארטמות' ב-2024.במהלך ההרצאה הוא שיתף בשלושה שיעורים מרכזיים על החיים, מנקודת מבט של טניסאי על. השיעור השני שלו היה מעניין במיוחד ואפילו קצת מפתיע.פדרר שיתף שבמהלך הקריירה שלו הוא שיחק 1,526 משחקי יחידים וניצח
ביום האחרון של שנת הלימודים, מורה אחת נתנה לתלמיד אחד כמתנת פרידה "תיבת אוצרות" וביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.בלילה, במיטה, התלמיד פתח את הקופסה בסקרנות וגילה בתוכה שוקולדים ופתקים.בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.למשל, על פתק אחד, "יש לך לב זהב". על פתק אחר,
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
מתנה לשבת –אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים: "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלההוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.…הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן
אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.בשונה
לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.הרבה מעבר ללא אוהבת –היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני. היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,ושהנושא חשוב לה מאוד.היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובותותגובות
מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":בסוף כל
השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של
תגובות אחרונות