את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.כולם מדברים אלי ונוגעים בי:הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה
לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו
מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.ברגע אחד,
בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר. מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק? ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים
השבוע בחרתי לפתוח שתי סדנאות מנהלים שהנחיתי עם שרטוט של קו אופקי שחור על הלוח.חילקתי את הקו לשלושה מקטעים ואמרתי למשתתפים שבעוד רגע ארצה לשמוע מה המספר שהם נותנים לכל מקטע.התרגילון הקצר הזה, כשאין להם מושג עדיין מה מייצגים המקטעים עורר את סקרנותם.לעת עתה זכיתי בקשב ובתשומת הלב שלהם. התחלתי
אתגר קרת כותב בספרו "צנורות": "כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.כשאין לך נשימה קשה לדבר.המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות
ערב אחד, כששחר בתי הבכורה היתה בת כשנתיים,בזמן של אמבטיית ערב שגרתית,היא איבדה הכרה והתחילה לפרכס.אני זוכר את תחושת המעבר מ"אפס למאה" בשנייה.מערב רגיל ושגרתי למצב חירום אינטנסיבי ומלא בחוסר וודאות.כל ניסיונותיי להחזיר אותה להכרה לא הצליחו,והתקפי הפרכוסים שהיו לה בכל כמה שניות, תוך כדי גלגולי עיניים,רק הגבירו מאוד את
השבוע נזכרתי בכתבה שקראתי לפני מספר חודשים,שבה מישהו אמר שיש לו "חיים משעממים" כי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר:עסוק בלעזור ולעשות טוב לכל מיני אנשים, בכל מיני דרכים ומקומות. המחשבה על זה עלתה לי באחד הבקרים השבוע והיא מרגישה לי מאוד רלוונטית ומתאימה.אז ברמה מסוימת החיים שלי "משעממים"
במספר שיחות עם מנהלים ועובדים שקיימתי השבוע,עלה שוב ושוב הרעיון שהמציאות שאנו רואים היא שיקוף של המחשבות והמעשים שלנו.בכדי לקחת את זה למקום קונקרטי ולא להישאר במימד רוחני-תיאורטי,הטענה שלי היא שהתופעות וההתנהגויות שאנו רואים בקבוצה שלנו או בקרב העובדים שלנו,בין אם אנחנו אוהבים אותן ובין אם לא,מהוות משוב ישיר עבורנו
ג'ק וולש נחשב בעיני רבים לאחד המנכ"לים הטובים בעולם.בשנים 1981-2001 הוא ניהל את חברת ג'נרל אלקטריק והוביל אותה להצלחה יוצאת דופן.בראיון מרתק שהתפרסם לפני מספר חודשים ב"ניו-יורקר" (למרות שוולש נפטר במרץ 2020)הוא מתייחס בכמה משפטים (בצורה נדירה ולא אופיינית לו) לילדיו: כשהתמנה למנכ"ל GE, כך הוא מספר,הוא רצה להבטיח את עתידם
תגובות אחרונות