השבוע גיליתי כי לפני מספר שבועות, ב 8.8.26 רחל נעמי רמן הלכה לעולמה, בת 88 במותה.רחל היתה רופאה אונקולוגית, סופרת ומורה רוחנית לחיים.נכדתו של סב קבליסט שנפטר כשהיתה בת שבע ושהשפיע רבות על חייה.למרות שלא פגשתי את רחל נעמי רמן מעולם, אני מרגיש שלמדתי ממנה המון,ושהיא השפיעה במידה רבה על
"החיים מדהימים.ואז הם נוראיים ממש.ואז הם שוב מדהימים.ובין המדהים לנורא הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים. שאפו עמוק את המדהים,החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,והרפו ונשפו ברגיל. ככה החיים.חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת." ~ ל"ר נוסט, סופרת **"אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל
חלק מההשתלמויות שאנחנו עוברים בחיים הן השתלמויות שבחרנו בהן, כמו לדוגמה:לימוד נהיגה, מסלול בצבא, קורס מקצועי, תירגול יוגה או סטאז'.במצבים האלה, גם אם איננו מבינים באמת (ולרוב אנחנו לא מבינים), לאן בדיוק אנחנו נכנסים,אנחנו מודעים לכך שמתחילה עבורנו תקופת השתלמות שבמהלכה נלמד, נחווה ונשתנה.בסוף התקופה נהיה עם ידע, כלים, מיומנויות
מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת. לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),אותתי,
לפני שנים דליה (לקוחה שלי, מנהלת באחד הארגונים) שאלה אותי אם אני מכיר את רחל נעמי רמן.לא היה לי מושג מי זאת."אולי כדאי לך לקרוא את ספריה," היא המליצה לי, "נראה לי שתתחבר.."יש בי הכרת תודה עצומה לדליה על החיבור הזה ועל המתנה שקיבלתי ממנה. רחל נעמי רמן היא רופאה אונקולוגית בשנות
בשבת האחרונה יצאתי אחה"צ לריצה של כמה ק"מ באזור הבית שלי.בדרך חזרה, ליד פארק כפר-סבא, נתקלתי בתמונה של איתן הורן ששוחרר ביום שני שעבר,עם הכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור".המשכתי לרוץ, תוך כדי שאני חושב לעצמי שאפשר כבר להוריד את השלט המסוים הזה,ואיתו את השלטים של כל מי שכבר חזר. שלוש
לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת
לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה. הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור: "…קצב ליבי הינו מחזור החיים והמוות
בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.כשמדברים
תגובות אחרונות