בימים הראשונים שאחרי השבעה לאוקטובר,
כשהתחילו להתפרסם שמות של חיילים ואזרחים שנהרגו בקרבות ושנרצחו,
שמתי לב שלצד חלק מהשמות מוסיפים שלוש אותיות: הי"ד.
בהתחלה, בהיסח הדעת ומבלי להקדיש לכך יותר מדי תשומת לב,
חשבתי שמדובר בציון של שושלת משפחתית כלשהי,
אבל מהר מאוד הבנתי שזה קיצור של הביטוי "השם יקום דמו/דמה".
בשלוש השנים שחלפו, אני שם לב שמשהו בי עסוק בדבר הזה:
מתי ואיפה מוסיפים ז"ל אחרי שמו (או שמה) של המנוח.ה ומתי מוסיפים הי"ד?
להערכתי (הלא בהכרח מהימנה),
שלוש אותיות הי"ד הפכו להיות הרבה יותר שגורות ונפוצות בשפה ובמרחב הציבורי,
אולי אפילו יותר נפוצות מז"ל.
להבנתי הביטוי ז"ל משמש לציון נפטרים בכלליות (מחלות, תאונות, שיבה טובה וכו')
בעוד שהביטוי הי"ד מיועד למי שנרצחו או נפלו על רקע היותם יהודים, או במהלך הגנה על העם והארץ.
סביר להניח שאחת הסיבות המרכזיות לשימוש הנרחב ב-'הי"ד',
היא אלפי ההרוגים והנרצחים באירועי לחימה וטרור בשנים האחרונות, משהו שמעולם לא חווינו.
אבל אני חושב שזאת לא הסיבה היחידה, ושיש לכך סיבה נוספת.
סיבה אנרגטית-תרבותית.
לתחושתי לז"ל יש אנרגיה של עצב וחמלה.
הי"ד זו בעיקר אנרגיה של ענישה, כעס ונקמה.
"זכרונו.ה לברכה" מתמקד באדם שנהרג או נרצח ובגעגוע שלנו אליו.
"השם יקום דמו.ה" מתמקד באלו שרצחו או הרגו את יקירינו ופחות ביקירים שלנו.
באופן אישי, אני מרבה להשתמש בביטוי ז"ל, ומעולם לא השתמשתי בביטוי הי"ד.
למילים יש אנרגיה.
מילים משפיעות על מחשבות, על רגשות ועל מעשים.
**
השבוע, לצד הטקסים והאירועים לציון שלוש השנים לשבעה באוקטובר,
השתתפתי גם באזכרה לזכרם של אבירם ואיתי פסטרנק ז"ל, בני דודיי האהובים,
שנהרגו בתאונת מטוס לפני 18 שנים.
ביום ג' השבוע חל יום הולדתו של אבי ז"ל, אפרים פרנציסק ויינברגר, שנולד לפני 92 שנים ונפטר לפני 16 שנים.
שבוע מורכב מלא בזכרונות, רגשות, געגועים, מחשבות ותחושות.
חבר ששכל את אביו בחודש שעבר שאל אותי אם יש לי "טיפים" עבורו למצב הזה.
הדבר העיקרי שאמרתי לו זה שלמרות שאביו נפטר, מערכת היחסים שלהם לא מסתיימת.
היא רק משנה צורה וממשיכה לשלב חדש שלה.
כשאנשים נפטרים, הם מפסיקים לנשום וממשיכים לחיות.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר