קטגוריה: מאמרים

בספרו Same as Ever מתייחס מורגן האוסל לקצב השינויים המואץ שמאפיין את העידן הנוכחי,ומעלה את הרעיון המעניין הבא:דברים שלא קרו מעולם קורים בכל יום, אבל הטבע האנושי לא משתנה כבר אלפי שנים.אין לנו מושג מה יקרה בעתיד.אנחנו לא יכולים לצפות אילו שינויים טכנולוגיים, פוליטיים, תרבותיים, סביבתיים וכו' יתחוללו וכיצד הם

ערב שבועות.אני מתלבט למה להקדיש את הפוסט הנוכחי,ושם לב שכרגע מעסיק אותי הנושא של התחלות וסיומים. אני כנראה מושפע מסוף שנת הלימודים שמתקרב,מבן הזקונים שלי שמסיים את כיתה יב',וממסיבת האירוסין הקרובה של בתי הבכורה. פעמים רבות אנחנו מחכים שמשהו כבר יקרה,יסתיים, או יתחיל,ואז מגלים שמהר מאוד הוא "מוחלף" על ידי

אם היו עושים תחרות ספרים,ומשקללים את היחס בין הערך שמקבלים מקריאת ספר,למספר המילים שבו,יש לי תחושה ש"ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז,היה מתמקם גבוה ברשימה. 110 העמודים של הספר,מצליחים לזקק רעיון חשוב ומשמעותי,בצורה נגישה, זורמת ומלאת דוגמאות. על פי דון מיגל רואיז,הרבה מהסבל שלנו נובע מאמונות שאנחנו מאמצים או יורשים,מהסביבה שלנו וממסגרות

קבלו חמישה טיפים מעשיים לבקשות אפקטיביות שמגבירות את הסיכוי לקבל "כן": (– בנוסף, בתחתית מייל זה תמצאו שלוש הזמנות –) א. לבקש קונקרטית –כשאנו מבקשים משהו מעורפל או כלליהסיכוי שיבינו אותנו כמו שאנו רוצים שיבינו אותו הוא נמוך.אפילו במצבים שבהם האדם רוצה לסייע לנו,הוא לא ידע מה בדיוק לעשות,או שיעשה

התרגום המוכר של המילה wake (כמו ב wake-up) הוא להתעורר.זה יכול להיות במובן הפשוט של להתעורר משינה,או במובן המטאפורי, כמו למשל להתחיל לראות משהו שלא הבחנו בו עד כה.ביהדות ובבודהיזם לדוגמה, מתייחסים להתעוררות בהיבטים של התפתחות רוחנית. למילה wake יש תרגום נוסף שנחשפתי אליו לאחרונה:שובל – השובל שהספינה משאירה אחריה בהפלגה.גם לאחר

מילים ומושגים לא רק משקפים מציאות, הם יוצרים אותה.זה נכון גם ברמה האישית וגם ברמה חברתית או לאומית. בשבוע האחרון אני קורא ומקשיב לספרים שונים העוסקים בטיפול בגישה הנרטיבית.זה עולם מרתק, שהמסר שלו בגדול הוא שלכל אחד מאתנו יש סיפור על עצמו.הסיפור הזה על עצמנו התפתח מתוך חוויות החיים שלנו

1.בהרצאת TED מטלטלת מ 2019, העיתונאית קרול קדוולדר מתייחסת לבחירות הברקזיט מ 2016(משאל העם בבריטניה בנוגע להחלטה האם לעזוב את האיחוד האירופי או להישאר חלק ממנו).קדוולר מתארת כיצד פייסבוק איפשרה לגורמים בעלי אינטרס וממון,להפיץ בצורה מדויקת מאוד לקבוצות "מתנדנדות", מידע שקרי על אירועים שלא התרחשו,וכך, תוך ליבוי פחד ושנאה, להטות

עליזה גולדשטיין מסיימת את ספרה "עכשיו, באמצע החיים – על חופש, אהבה ואובדן" בפסקה הבאה: "בניגוד לגוף, שבו התהליך של צמיחה, הבשלה וקמילה הוא מוגדר בהתפתחותו וחד־כיווני,יש נחמה גדולה בידיעה שהנפש ממשיכה להתפתח לאורך כל חיינו.זהו תהליך דינמי ומשתנה, הכולל תקופות ושלבים של התרחבות, ולעתים של הצטמצמות.הנפש עולה ופורחת ושוב קמלה ונובלת, מגיעה

מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח

באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע