כשהתחיל השבוע הזה, לא יכולתי לצפות איך הוא יתפתח ואיזה תנועת חיים חדשה תיווצר בו.
משהו לא מתוכנן נכנס, משך את תשומת הלב שלי וחלק ניכר מזמני ומהאנרגיה שלי.
אני בכוונה משאיר את זה קצת עמום וכללי כרגע,
גם כי התוכן לא ממש משנה, וגם כי יש לי פחות צורך לשתף בפרטים.
המשפט "החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות",
לא חייב להיות שמור למקרים דרמטיים או לענייני חיים ומוות.
הוא רלוונטי גם למצבים יומיומיים ולשבועות "רגילים",
שמתפתחת בהם תנועה ספונטנית שבה דבר מוביל לדבר מוביל לדבר,
גם בתוכנו (מחשבות, רגשות, רעיונות, תחושות),
וגם בעולם החיצוני שסביבנו (שיחות, פגישות, פעולות).
אני בוחר לקנח את הפוסט הזה בציטוט מתוך "עקבות של חופש",
ספרה החדש, הנפלא והמומלץ מאוד של קרן ארבל,
מורה מובילה, מוכרת ומוערכת בקרב מתרגלי מיינדפולנס.
יש משהו במילים האלה שמאוד מדבר אלי כרגע,
כנראה בחיבור להתפתחות הלא מתוכננת שחוויתי השבוע,
שדחפה אותי לצאת ממרחב מוכר, ועוררה בתוכי תנועה חדשה ומלאת אדוות:
"ככל שהחופש מתבסס,
כך גלויים יותר המקומות העדינים שבהם עדיין פועלת אחיזה, פחד, הזדהות או העדפה.
דווקא שם, בקפלים העדינים ביותר של היווצרות העצמי ושל תנועת ההתהוות,
עשויה להיות טמונה ההיפתחות הבאה.
היא לא מבקשת מאיתנו לחפש מקום חדש, אלא לפגוש בעדינות, בכנות, ובסבלנות
את אותם אזורים בתוכנו שנושאים עדיין פחד, פגיעות, כיווץ או אחיזה,
ומבקשים תשומת לב והקשבה.
לעיתים יש בהם הזמנה להתקרב.
לעיתים יש בהם הזמנה לקפוץ.
ולעיתים, עצם הנכונות להישאר עם הפחד או ההתנגדות מתוך סקרנות,
מאפשרת למשהו להתחיל להתבהר.
השלב הבא של ההתעוררות טמון בדיוק במפגש עדין, כן ורך
עם מה שעדיין מבקש להיפתח בתוכנו."
~ מתוך "עקבות של חופש" מאת קרן ארבל
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר