מחבר: רוני ויינברגר

לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:המציאות היא לא

יש משהו בחג הזה שיותר קשה לי מבדרך כלל.עברו כבר הרבה חגים בשנה וחצי מאז שפרצה המלחמה הזו,וזו הפעם השנייה שאנחנו מציינים את פסח.אז למה הפעם זה מרגיש יותר קשה מהפסח הקודם או מחגים אחרים?אני לא בטוח. אולי זו העייפות המצטברת כבר מעל שנה וחצי.אולי זה גובה הלהבות וכל מה

מתנה לשבת –אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים: "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלההוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.…הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.בשונה

לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות. אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני

כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי

"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.יום שישי זה היום החופשי שלו.גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא

אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות

בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו. חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים: "לשחרר את החטופים השבים ואת משפחותיהם.לאפשר להם לעבור עם משפחותיהם ועם אנשי המקצוע את מסע הריפוי שלהם ולהימנע מעיסוק בענייניהם. למקד את תשומת הלב בחטופים שעדיין שם.להמשיך לתמוך בהם ובמשפחותיהם ככל