תקשורת מקרבת לחיים מלאים | רוני ויינברגר

אני בקלות יכול לדמיין את זה אחרת

לפני שנה בדיוק זכיתי להנחות (ביחד עם אפרת שותפתי) מסע עוצמתי לעיבוד חוויות לחימה,
של צוות אנשים מופלאים שעשו עבודה יוצאת דופן במהלך המלחמה והצילו חיים רבים.
במהלך השנה המשכנו ללוות את הצוות במספר מפגשים שהלכו והעמיקו את התהליך.
השבוע קיימנו את המפגש האחרון במתכונת הזאת ומכאן זה בידיים שלהם.
זה היה מפגש מרגש מאוד ומלא בהכרת תודה הדדית על דרך שעברנו ביחד בתקופה האחרונה.

המשפט האחרון שהיה חשוב לי לומר להם, רגע לפני שנפרדנו בחיבוקים אמיצים היה:
"יצא שבשנה האחרונה היינו בתפקיד המנחים ואתם בתפקיד המשתתפים.
הנסיבות הובילו אותנו למצב הזה בצורה חצי אקראית.
אני יכול לדמיין את זה אחרת בקלות.
בנסיבות אחרות אני ממש יכול לראות את עצמי עובד לצידכם או תחתיכם,
ומרגיש ביטחון מלא בהובלה שלכם".

המשפט הזה לא נאמר כלאחר יד.
והוא לא נאמר רק בכדי לחזק אותם או להחמיא להם.

הוא נאמר בכוונה מלאה וכתזכורת לעצמי.
הפעם זה כך, זה בקלות יכול להיות אחרת.

לפני כמה שנים ישבתי כמוהם במסע דומה כמשתתף.
בשנים האחרונות אני מנחה מסעות.
זה קרה כך בין היתר בזכות מנחה וחברה יקרה ובגלל מלחמה ארורה שדחפו אותי.
זה בקלות היה יכול להתפתח אחרת, ואז הצוות הזה ואני לא היינו נפגשים.

יש משהו מתעתע בתפקידים שאנחנו מקבלים ממישהו או לוקחים על עצמנו:
מנחה-משתתף, מנהל-עובד, הורה-ילד, נותן -מקבל, תומך-נתמך.

אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהתפקיד שלנו זה אנחנו,
שהפער בינינו לבין מי שאיתנו או מולנו גדול מכפי שהוא באמת.

האמת היא שעכשיו זה ככה, ומחר זה יכול להיות אחרת.
עכשיו אנחנו בתפקיד הזה, ובהמשך זה יכול להשתנות.

התובנה הזאת מעוררת ענווה, מגבירה חמלה, ומעמיקה את תחושת האחריות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר 

תגובות

תגובות

Leave a Replay

Recent Posts

Follow Us

Judgment Inside