לזכרה של רחל נעמי רמן

השבוע גיליתי כי לפני מספר שבועות, ב 8.8.26 רחל נעמי רמן הלכה לעולמה, בת 88 במותה.
רחל היתה רופאה אונקולוגית, סופרת ומורה רוחנית לחיים.
נכדתו של סב קבליסט שנפטר כשהיתה בת שבע ושהשפיע רבות על חייה.
למרות שלא פגשתי את רחל נעמי רמן מעולם, אני מרגיש שלמדתי ממנה המון,
ושהיא השפיעה במידה רבה על תפיסת העולם שלי, על חיי ועל הדרך שבה אני מנחה ומלווה אנשים וקבוצות.

את שני ספריה "חוכמה משולחן המטבח" ו"ברכות סבי" קראתי פעמים רבות ואני חוזר אליהם שוב ושוב.
סיפוריה מרגשים ואנושיים מאוד, עוסקים רבות בנושאים של תקווה, הקשבה, חמלה, ענווה וריפוי.
ברבים מהתהליכים והמסעות שאני מנחה, אני נוהג להזכיר אותה ולהמליץ על ספריה.

כשכתבתי את "חיים מלאים" קיוויתי שבדומה למה שספריה של רחל היו עבורי,
כך גם ספרי שלי יהווה משאב תומך, מחזק, מחבר ומעורר השראה עבור אנשים במסעות החיים שלהם.
(לשמחתי והתרגשותי הרבה, כמעט בכל שבוע אני מקבל מסרים מחממי לב מקוראים שספרי מלווה אותם…)

בהכרת תודה גדולה לרחל נעמי רמן הנה מספר ציטוטים אהובים מספריה.

מומלץ מאוד לקרוא לאט ובנחת, לנשום אותם פנימה ולתת למילים לחלחל.

בנוסף מוזמנים למצוא בקישור הבא מספר פוסטים שכתבתי לאורך השנים עם נגיעה ברעיונותיה.

"שנים רבות למדתי כיצד לתקן חיים, וזאת כדי לגלות בסופו של דבר שהם אינם מקולקלים.
בכל אחד ובכל דבר קיים זרע חבוי של שלמות גדולה יותר.
אנו משרתים את החיים טוב יותר כשאנו מתיידדים איתם.
כאשר אנו מקשיבים להם לפני שאנו פועלים.
כשאנו מתיידדים עם החיים אנחנו לא גורמים לדברים להתרחש לפי תכנית משלנו
אלא חושפים את מה שכבר נוצר בתוכנו ובסביבתנו ויוצרים תנאים המאפשרים לו לצאת.
כל דבר נע לכיוון השלמות שלו.
ההתיידדות עם החיים דורשת מאיתנו להקשיב לפוטנציאל המנסה לממש את עצמו במשך הזמן.
הוא יהיה שם בין אם נקשיב לעץ, לאדם, לארגון או לחברה.
הוא נאבק תמיד כנגד כל הסיכויים.
לכל דבר יש חלום עמוק של עצמו ושל הגשמתו.
ההתיידדות עם החיים היא פחות שאלה של ידע ויותר שאלה של חוכמה.
זוהי אינה שאלה של בקיאות בחיים, שליטה בהם או כפיית רצוננו עליהם, גם אם רצוננו חיובי.
ההתיידדות עם החיים היא יותר שאלה של תמימות מאשר של שליטה –
תמימות זקוקה לחיבור, משמעותה היא הקשבה לחיים מאותו המקום בתוכנו שמחובר לשלמות מסביבנו,
אותו המקום בתוכנו שגם הוא שלם."

**
"אני חושבת שהדרך הבסיסית והחזקה ביותר לתקשר עם הזולת היא דרך הקשב.
פשוט להקשיב.
ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו נותנים זה לזה הוא תשומת לב,
במיוחד אם היא ניתנת מן הלב.
כשאנשים מדברים, אין צורך לעשות דבר, אלא לקבל אותם.
רק לקלוט אותם.
להקשיב למה שהם אומרים. להיות אכפתי.
רוב הפעמים אכפתיות חשובה יותר מהבנה.
רובנו איננו מעריכים את עצמנו או את האהבה שלנו במידה מספקת, ואיננו יודעים זאת.
נדרש לי זמן רב להאמין בכוחה של אמירה פשוטה כמו 'אני כל כך מצטערת' כשמישהו סובל.
אם כוונתה בצידה.
למדתי אפילו להגיב על בכיו של מישהו בהקשבה בלבד.
בימים עברו הייתי מושיטה לו ממחטות נייר,
עד שהבנתי שהגשת הממחטה יכולה גם היא להיות דרך להפסיק אותו,
להוציא אותו מן החוויה של העצב והאבל.
עכשיו אני פשוט מקשיבה.
כשהם גומרים לבכות די צורכם,
הם מוצאים אותי שם, איתם.
לא היה קל לי ללמוד את הדבר הפשוט הזה.
הוא בוודאי היה בניגוד לכל מה שלמדתי מאז שהייתי צעירה מאוד.
חשבתי שאנשים מקשיבים רק מכיוון שהם ביישנים מכדי לדבר,
או אינם יודעים את התשובה.
שקט שבא מתוך אהבה יכול במקרים רבים לרפא ולחבר
בעוצמה גדולה מעוצמת המילים בעלות הכוונות הטובות ביותר."

**
"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו.
לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא.
כולנו צמאים לשתיקה כזו.
קשה למצוא אותה.
כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים.
שתיקה היא מקום של כוח רב ושל מרפא.
שתיקה היא חיקו של אלוהים."

**
"להכיר ביכולתך להשפיע על החיים,
משמעו להכיר את עצמך היטב ולעומק, להכיר בערכך האמיתי ובכוחך, ללא קשר לתפקיד שיועד לך או למיומנות שרכשת.
אפשר לחזק או להחליש את החיים סביבך כמעט בכל תפקיד.
אנו עלולים להפוך למסוכנים אם נניח שבתפקידנו או במומחיותנו טבועה היכולת לעשות רק טוב, וכל זמן שאנו בתפקיד לא נוכל להזיק.
אין תפקיד המשחרר אותנו מהאחריות להקשיב, להיות מודע לכך שיש חיים סביבנו, חיים הנוגעים בנו."

**
"מרטין בובר כותב שהחיות היא קדושה, שעצם היותנו הוא ברכה.
אם כך, מה מונע מאתנו לקבל את ברכות החיים?
הסיבה אינה נעוצה בהסבר פשוט כמו מחסור בזמן וכדומה.
לעיתים קרובות איננו מזהים את הברכה המוענקת לנו,
או שהדעות שלנו על העולם מונעות מאיתנו לחוות את מה שניתן לנו כבר.
לפעמים אנו מתקבעים בעבר או שאיננו מזהים פוטנציאל בהווה.
לעתים אנו חשים שמה שניתן לנו בחסד, מגיע לנו בזכות.
לעיתים אנו לכודים במחשבות על מה חסר בעולם, ונשברים.
יש דרכים רבות לחוש ריקנות למרות כל הברכות המורעפות עלינו.
אנו יכולים לברך אחרים רק כאשר אנו מרגישים מבורכים בעצמנו.
לברך את החיים משמעו אולי ללמוד להלל אותם ולא לנסות לתקן אותם.
לדעת להעריך אותם כפי שהם ולקבל את הדברים שאנו לא מבינים.
לפתח בעצמנו את היכולת לראות שמחה.
אפשר לקדם דברים גם ללא שיפוטיות וכעס,
והחשוב מכל – דורשה ענווה כדי לדעת שלא נוכל לתקן את העולם לבד."

**
"הדרכים והאמצעים של הנתינה משתנים מפעם לפעם ומתרבות לתרבות, ואולם טבעה של הנתינה לא השתנה מאז ימי בראשית.
ללא קשר לאמצעים שבהם נשתמש, הנתינה היא תמיד עבודת הלב.
לפעמים כוח המדע הוא כה מפתה עד שאנו עלולים להאמין שכל הנחוץ כדי לעזור לאחרים הוא להשתמש בו כראוי בשעת האבחון והטיפול.
אבל המדע לעולם לא יהיה נתינה, אלא אם כן הוא מתורגם קודם לעבודת הלב."

**
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."

**
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.
פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,
לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.
נדהמתי ועניתי בחיוב.
הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:
'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר הנכון'."
"התפילה היא מעבר מן השליטה אל התעלומה.
בעבר התפללתי למען החולים שלי.
בימים אלה אני מתפללת גם למען עצמי.
לפעמים אני מתפללת שתהיה בי חמלה,
אבל לעתים קרובות יותר אני מתפללת שלא אזיק,
תכונה רוחנית חשובה הטמונה בשבועת היפוקרטס.
כאדם אני יודעת שלעולם לא אוכל להגיע לרוחבה ולעומקה של הפרספקטיבה
המאפשרת לדעת אם מעשה כלשהו ממעשיי הביא בסופו של דבר נזק או תועלת.
למרות זאת, אני מקווה שאביא תועלת בשירות מטרה קדושה מבלי לדעת זאת אפילו.
לכן, לפעמים, לפני שאני פוגשת מטופל, אני נושאת תפילה חרישית קצרה:
'אין ביכולתי להבין את הסבל וגם לא את הריפוי,
אבל ברגע זה אני כאן. השתמשו בי.' "

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות