בשבת שבמהלך סוכות נוהגים לקרוא בבתי הכנסת את מגילת קהלת.בפרק ג' ניתן למצוא את הפסוקים הבאים: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת;עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.עֵת לַהֲרוֹג, וְעֵת לִרְפּוֹא;עֵת לִפְרוֹץ, וְעֵת לִבְנוֹת.עֵת לִבְכּוֹת, וְעֵת לִשְׂחוֹק;עֵת סְפוֹד, וְעֵת רְקוֹד.עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.עֵת
לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת
בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.כשמדברים
השבוע, לפני עשר שנים בדיוק, יצאנו קבוצה של 25 חבר'ה לסופ"ש בגולן.זו היתה סוג של התארגנות ראשונה מאז השיחרור, שהתייצבנו אליה בהרכב כמעט מלא,כולל שלישייה שהגיעה במיוחד מחו"ל. כדי שמשהו כזה יקרה, לרוב צריך מישהו או כמה מישהו-ים שיהיו הכוח המניע, יארגנו וידחפו.לפני עשר שנים, הכוחות המניעים שלנו היו תומר
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו
בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב. הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם. ד"ר מרשאל רוזנברג – יוצר גישת התקשורת המקרבת "אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים." "כל אלימות
השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי. ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.כל כך עצוב להיפרד ממישהו
למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה? בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין
תגובות אחרונות