"אני בסדר"

"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.
האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?
האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה?

בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה שלומך?".

כשאתם אומרים "אני בסדר", למה בעצם אתם מתכוונים?

יש "אני בסדר" שבאמת מתכוון לזה, כי כך אנחנו מרגישים.
המילים הן שיקוף של ההרגשה ושל מצב הרוח.

יש "אני בסדר" שנאמר למרות שאנחנו מרגישים אחרת,
והסיבה שאנו עונים כך, היא שאיננו בטוחים איך זה ייתפס אם נספר איך אנחנו באמת,
או האם האדם שמולנו באמת פנוי ומסוגל לשמוע את זה.

לפעמים נבחר לענות "אני בסדר" כי התשובה עוזרת לנו לשמור על עצמנו ולהישאר מוחזקים.
אם נתמקד ונדבר על איך אנחנו באמת, משהו בנו ובאנרגייה שלנו עלול לשקוע ולהוריד אותנו.

יש "אני בסדר" ענייני של מענה טקסי-סמלי,
שבעצם אומר "שלום, בואו נתקדם עם הנושא שלשמו התכנסנו, כי יותר חשוב לי לדבר עליו עכשיו."

ויש גם "אני בסדר" של "לא מתחשק לי לשתף אותך עכשיו,
ובוא נסיים את האינטראקציה הזו כדי שאוכל להמשיך הלאה לעניינים אחרים."

**
"בכל פעם ששאלו מורה זן לשלומו, הוא ענה, 'אני בסדר.'
לבסוף אחד מתלמידיו אמר, 'רושי, איך אתה יכול להיות תמיד בסדר?
אף פעם אין לך ימים רעים?'

מורה הזן ענה, 'ודאי שיש לי.
בימים הרעים, אני בסדר.
בימים הטובים, אני גם בסדר.' "

~ מתוך "המקומות שמפחידים אותך" / פמה צ'ודרון

נראה שהתשובה של מורה הזן, מתחברת ל"אני בסדר" שבו יש הלימה בין הנאמר למורגש.

אבל לתחושתי יש כאן עוד משהו:
אולי יותר משהאמירה "אני בסדר" מכוונת לשואל, היא מופנית כלפי המשיב,
סוג של מנטרה תרגולית שתפקידה לחזק ולהזכיר שמצבנו הפנימי מושפע ממה שקורה סביבנו, אך לא מוגדר על ידו.
ששלומנו תלוי במידה רבה לא רק במה שקורה, אלא גם ובעיקר בדרך שבה אנו מתייחסים ומגיבים למה שקורה.

**
למרשאל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת, היה מנהג יומי של עצירה לחגיגה ואבל.
בכל יום, הוא היה מקדיש תשומת לב במשך מספר דקות,
לדברים שהוא חוגג ולדברים שהוא מתאבל עליהם.

"חגיגה" מתמקדת בשמחה על דברים שקורים ועל צרכים שמתמלאים,
"אבל" מתמקד בקושי, בדברים שלא קורים כפי שהיינו רוצים (ואולי גם לא יקרו), ועל צרכים שלא מתמלאים.
(בתקשורת מקרבת, התאבלות אינה שמורה רק למקרי מוות ואובדן).

אפשר לחגוג לדוגמא שנת לילה טובה ורצופה, מזג אויר נעים,
שקיעה יפה, שיחה מחזקת עם חבר, עבודה משמעותית שהצלחנו לעשות,
או מחשבה על משפחות שזוכות להתאחד עם אהוביהן.

אפשר להתאבל לדוגמא על משפט שאמרנו ושאנו מצטערים עליו,
על תוכנית שלא יצאה לפועל, על תפקוד פחות מיטבי מכפי שהיינו רוצים שיהיה לנו,
על אובדן, או על מצב מורכב ומלא בחוסר וודאות וכאב שלא ברור מתי הוא יסתיים.

חגיגה ואבל חיים ביחד, ומשלימים זה את זה.
שניהם חלק מחיים מלאים.

**
עם השנים, הוספתי לתרגיל היומי של מרשאל מימד נוסף ו"שידרגתי" אותו לעצמי:
לצד החגיגה והאבל הוספתי את הכרת התודה לאנשים ועל אירועים.

אם החגיגה עוזרת לנו לראות את מה שמשמח אותנו ולבוא איתו במגע,
והאבל עוזר לנו להיות בנוכחות עם מה שקשה, עצוב ומאתגר,
הכרת התודה עוזרת לנו להבחין בתרומתם של אנשים ואירועים לחיינו.
היא מתחברת גם לשמחות וחגיגות וגם לאבל וקושי.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה
שומר אותנו מחוברים לחיים מלאים ואותנטיים, המכילים גם וגם וגם:
בכל יום אנו יכולים למצוא גם חגיגות, גם אבל וגם הכרת תודה.

וכשאנו מצליחים לעשות את זה בכל יום,
גם היום, גם בימים נמוכים או גבוהים,
מתחזק משהו בביטחון ובשקט שלנו.

**
כשחוזרים על הפעולה הזו שוב ושוב והופכים אותה להרגל יומי,
היא משנה את ההתייחסות שלנו לחיים.

ראשית, היא מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו.
היא מאפשרת לנו לראות את הגם וגם,
ובכך עוזרת לנו להימנע מחוסר איזון קיצוני המוטה לאחד הצדדים.
יש משהו משחרר בהבנה שבכל יום אנחנו חווים גם וגם:
אפשר להפסיק לצפות ליום דימיוני כלשהו שבו לא נחווה אבל ושהחיים יהיו רק חגיגות ושמחות.

בנוסף, היא מחזקת את בטחוננו ביכולת שלנו לחיות:
מעבר לרעיון העקרוני שבכל יום נתון יש "גם וגם" ורק צריך להיות מסוגלים להבחין בכך,
ההרגל היומי מאפשר לנו לחוות את זה בפועל.
כשאנחנו מצליחים לחוות חגיגה, אבל והכרת תודה בעקביות ומדי יום,
גם בימים "גבוהים", וגם בימים "נמוכים" שבהם זה יותר קשה,
הביטחון שלנו מתחזק, תחושת החיות מתעצמת והנפש קצת נרגעת.

תרגול יומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה הוא גם סוג של פרשנות בנוגע לחיים ולמה שמאפיין אותם,
וגם אמונה ותחושה בנוגע לעצמנו – ליכולת ולמסוגלות שלנו, גם במצבים מאתגרים.

**
בשבוע שעבר כתבתי על פיתוח מיומנות.

חגיגה, אבל והכרת תודה הן שלוש מיומנויות חיים יסודיות שניתן לפתח.

התרגול היומי של חגיגה-אבל-הכרת תודה, הוא זו סוג של העמקה מעשית ל"אני בסדר" של מורה הזן:

מה שלומך?
אני בסדר.
גם היום אני חוגג, מתאבל ומכיר תודה.

בתפילה לשלומם, לבריאותם ולהחלמתם של כל חיילי צה"ל, הפצועים, הנעדרים, החטופים והמשפחות.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות