השבוע חזרתי לספרו הנפלא של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה".קראתי אותו לראשונה ב 2018 במהלך התמודדות עם אירוע רפואי מורכב במשפחה,ומאז עוד כמה וכמה פעמים.בכל פעם שאני קורא בו או מרפרף בין העמודים המקופלים והקטעים המודגשים,אני מתמלא השראה, משהו בי נרגע, והלב שלי נפתח ומתרחב. כותרת המשנה של הספר היא
"החיים מדהימים.ואז הם נוראיים ממש.ואז הם שוב מדהימים.ובין המדהים לנורא הם רגילים ויומיומיים ושגרתיים. שאפו עמוק את המדהים,החזיקו מעמד עד שייגמר הנורא,והרפו ונשפו ברגיל. ככה החיים.חיים שוברי לב ומרפאי נפש, מדהימים ונוראיים ורגילים.וזה כל כך יפה, שהנשימה נעתקת." ~ ל"ר נוסט, סופרת **"אי אפשר להתחמק מהרגע, אלא לטפח פתיחות אל
כשהתחיל השבוע הזה, לא יכולתי לצפות איך הוא יתפתח ואיזה תנועת חיים חדשה תיווצר בו.משהו לא מתוכנן נכנס, משך את תשומת הלב שלי וחלק ניכר מזמני ומהאנרגיה שלי.אני בכוונה משאיר את זה קצת עמום וכללי כרגע,גם כי התוכן לא ממש משנה, וגם כי יש לי פחות צורך לשתף בפרטים. אם
בשבת שעברה נסענו לסינמה סיטי בגלילות לצפות בסרט "האודיסאה",הפקה קולנועית טרייה לסיפור בן שלושת אלפים שנה (עתיק כמו התנ"ך),המתאר את מסע חזרתו של אודיסיאוס לביתו לאחר הקרב בטרויה. יש בי חיבור רגשי עמוק להרפתקאות אודיסאוס:כשהייתי ילד קטן אבי נהג לספר לי עליהם,וכשהייתי אבא צעיר העברתי אותם הלאה לילדיי. נראה לי
אתמול: 19:28 שיחת טלפון קצרה מידיד שמבקש סיוע בחיבור עבור מטופל שלו.19:33 אני מתקשר לחבר בניסיון לבצע חיבור. הוא לא עונה.19:34 אני מתקשר לחבר נוסף, הוא בממתינה.19:37 החבר הראשון חוזר אלי. אנחנו מדברים כעשר דקות והוא מציע את עזרתו.19:50 אני מתקשר לידיד שביקש סיוע, מעדכן אותו, ומעביר לו את הפרטים
השבוע נתקלתי בטקסט שכתבתי לעצמי לפני כמעט חמש שנים ושממש הפתיע אותי.זה היה מעין חזון לחמש השנים הקרובות שנכתב בספטמבר 2021 (בסמוך לראש השנה).לא זכרתי שכתבתי אותו בצורה הזאת, והיה לי ממש מסקרן לקרוא אותו. ככה הוא מתחיל: "בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.ילדינו יהיו
ערב שבועות.אני מתלבט למה להקדיש את הפוסט הנוכחי,ושם לב שכרגע מעסיק אותי הנושא של התחלות וסיומים. אני כנראה מושפע מסוף שנת הלימודים שמתקרב,מבן הזקונים שלי שמסיים את כיתה יב',וממסיבת האירוסין הקרובה של בתי הבכורה. פעמים רבות אנחנו מחכים שמשהו כבר יקרה,יסתיים, או יתחיל,ואז מגלים שמהר מאוד הוא "מוחלף" על ידי
מילים ומושגים לא רק משקפים מציאות, הם יוצרים אותה.זה נכון גם ברמה האישית וגם ברמה חברתית או לאומית. בשבוע האחרון אני קורא ומקשיב לספרים שונים העוסקים בטיפול בגישה הנרטיבית.זה עולם מרתק, שהמסר שלו בגדול הוא שלכל אחד מאתנו יש סיפור על עצמו.הסיפור הזה על עצמנו התפתח מתוך חוויות החיים שלנו
עליזה גולדשטיין מסיימת את ספרה "עכשיו, באמצע החיים – על חופש, אהבה ואובדן" בפסקה הבאה: "בניגוד לגוף, שבו התהליך של צמיחה, הבשלה וקמילה הוא מוגדר בהתפתחותו וחד־כיווני,יש נחמה גדולה בידיעה שהנפש ממשיכה להתפתח לאורך כל חיינו.זהו תהליך דינמי ומשתנה, הכולל תקופות ושלבים של התרחבות, ולעתים של הצטמצמות.הנפש עולה ופורחת ושוב קמלה ונובלת, מגיעה
לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת
תגובות אחרונות