מילים ומושגים לא רק משקפים מציאות, הם יוצרים אותה.
זה נכון גם ברמה האישית וגם ברמה חברתית או לאומית.
בשבוע האחרון אני קורא ומקשיב לספרים שונים העוסקים בטיפול בגישה הנרטיבית.
זה עולם מרתק, שהמסר שלו בגדול הוא שלכל אחד מאתנו יש סיפור על עצמו.
הסיפור הזה על עצמנו התפתח מתוך חוויות החיים שלנו ומתוך ירושות מודעות ולא מודעות שירשנו.
הסיפור הזה משפיע על הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ואת העולם,
ובכך משפיע על הדרך שבה אנו חיים ומתפתחים.
אירועים בחיינו ובמציאות שנמצאים בהלימה לסיפור שלנו "נכנסים פנימה",
ואירועים שלא, מפולטרים החוצה (לרוב שלא במודע), עד כדי כך שאיננו מבחינים בהם או זוכרים אותם.
הסיפור שלנו על עצמנו יכול להיות מעצים או מגביל, מיטיב או מזיק.
הסיפורים שמעצבים את חיינו הם לא רק על עצמנו אלא גם על אנשים אחרים.
כהורים, בני זוג, אחים וחברים יש לנו סיפורים (מודעים ולא מודעים) על אנשים שסביבנו.
ולהם יש סיפורים עלינו.
הסיפורים הללו, הדרך שבה אנחנו תופסים אנשים אחרים, ושהם תופסים אותנו,
הם בעלי השפעה אדירה, משני חיים ממש.
כשאנחנו מאמינים לסיפור מסוים,
כזה שאנחנו מספרים לעצמנו על אנשים אחרים, או על עצמנו,
או שאנשים אחרים מספרים עלינו,
המציאות הנתפסת תתיישר עם הסיפור הזה.
סיפור הוא פחות שיקוף אובייקטיבי של מציאות,
ויותר נבואה שמגשימה את עצמה היוצרת מציאות.
**
לפני שנים ליוויתי בתהליך קצר אישה שרצתה לעבוד על מערכת היחסים עם בתה.
"הבעיה שלה", כך היא אמרה לי בפגישתנו הראשונה, "שהיא כל הזמן מוותרת לעצמה".
"בת כמה בתך?" שאלתי, והתשובה היתה "בת 5".
האמא הזאת, שהיא אשה אינטילגנטית, האוהבת מאוד את בתה ומלאת כוונות טובות,
אחזה בסיפור שלפיו יש לבת שלה בעיה של ויתור עצמי.
ומשכך, מתוך אהבה גדולה ודאגה עמוקה לשלומה,
תפקידה כאם הוא "לתקן" את הבת שלה וללמד אותה להפסיק לוותר לעצמה.
לא בטוח עד כמה הסיפור הזה מחובר למציאות,
אבל בכל מקרה יש לו בוודאות השפעה עצומה גם על הבת וגם על האם.
כשביקשתי ממנה לשתף אותי במספר דוגמאות של "ויתור עצמי",
היא שלפה אותן במהירות, ללא כל קושי.
בעוד שהכותרת שהיא נתנה לכל הדוגמאות היתה "ויתור עצמי",
אני, כמתבונן מהצד, יכולתי בקלות להחליף את הכותרת בכותרת אחרת,
או פשוט לא לחבר את הדוגמאות הללו לכדי תכונה אישיותית או זהותית אחת בשם "ויתור עצמי".
כשביקשתי ממנה לשתף אותי במקרה מהשבוע האחרון שבו הבת לא ויתרה לעצמה,
היא הסתכלה עלי בצורה מוזרה.
"אם היה מקרה כזה, לא היינו מדברים. זאת הסיבה שבאתי אליך".
"אני מבין שזה מה שאת מאמינה בו כרגע," השבתי, "ואני בטוח שיש. תתאמצי לחפש."
לאחר דקות ארוכות, שבהן לא ויתרתי לה ושהיא כבר התחילה להתעצבן עלי,
הצליחה האם להיזכר בדוגמה אחת.
"אבל זאת דוגמה לא מייצגת והיא גם ממש קטנה ושולית", היה חשוב לה לומר לי.
אנשים מתקשים לשחרר את הסיפור שלהם ונלחמים לשמר אותו, גם כשהוא לא משרת אותם.
דמיינו לרגע איך סיפור כזה, של אם אוהבת ומודאגת, על בתה בת החמש, משפיע על חיי האם. כמה לחץ וחוסר שקט זה מעורר בה?
איך גדלה ומתפתחת ילדה, שאמה מאמינה שהיא כל הזמן מוותרת לעצמה?
איך חיה אישה שמאמינה שהיא חלשה וכל הזמן מוותרת לעצמה?
**
סיפורים הם מכשירים רבי עוצמה והשפעה.
האם הסיפור שלנו שולט בנו ומנהל אותנו או שאנחנו יוצרים ומנהלים אותו?
בעבודתי עם אותה אם, ניסיתי לעזור לה לשנות את הסיפור בצורות הבאות:
א. לסדוק סיפור קיים על ויתור עצמי בעזרת פרשנות אחרת לדוגמאות שהביאה.
ב. להחליש סיפור קיים ולפתוח פתח לסיפור חלופי, על ידי מציאת "הוכחות" ומקרים נשכחים למצבים שבהם בתה לא ויתרה לעצמה.
כשאנחנו מבינים שסיפור הוא רק דרך אחת לתאר את המציאות,
נפתחת בפנינו האפשרות לבחון את הסיפורים שלנו,
לסדוק סיפורים קיימים שלא משרתים אותנו,
ליצור ולפתח סיפורים חלופיים,
ולבחור בסיפורים מיטיבים המשרתים אותנו ומחוברים למציאות.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר