"מה שלומך? איך אתה?" שאל אותי חבר לעבודה בראשון לספטמבר לפני כמה וכמה שנים טובות,
כשששלושת ילדיי היו בגילאי בית ספר יסודי וחטיבת ביניים.
אני לא יודע אם הוא באמת התעניין בשלומי,
או שזו היתה מחווה נימוסית רגע לפני שאנחנו קופצים לענייני עבודה.
"זה אחד הימים הטובים בחיי" עניתי לו וראיתי את ההפתעה על פניו.
לא תכננתי לענות ככה, וזה לא היה איזשהו נוסח מורגל שאני מרבה להשתמש בו.
זו היתה תשובה ספונטנית שיצאה והפתיעה גם אותי.
משהו בזרם המתוכנן והרגיל של השיחה נקטע והסקרנות שלו התעוררה.
"ואללה, למה? מה קרה היום?" הוא שאל.
"החופש הגדול נגמר.
המשפחה שלי בריאה.
כולם התחילו כיתות חדשות והלכו בכיף לבתי הספר,
אין איזה עניין גדול ש"יושב עלי" ושאני מוטרד או לחוץ ממנו.
יש אחלה מזג אויר,
ואפילו הספקתי לשבת לקפה של בוקר עם מאיה.
כל זה מעלה בי הרבה שמחה, רוגע והכרת תודה."
"נשמע טוב," הוא אמר,
"אבל מה כל כך מיוחד בזה שמבחינתך זה אחד הימים הטובים בחייך?"
"אני לא בטוח שזה יום מיוחד או יוצא דופן," השבתי,
לא אמרתי שזה היום הכי טוב בחיי או אחד מהחמישייה המובילה שלי.
היום הזה יכול להחשב "רגיל" או שגרתי.
זה פשוט אחד מהימים הטובים בחיי.
חוויתי כבר לא מעט ימים כאלו והלוואי שאחווה עוד הרבה."
מה צריך להתרחש ביום מסוים, כדי שהוא ירגיש כמו אחד הימים הטובים בחייכם?
האם צריך לקרות בו משהו מיוחד או יוצא דופן?
האם הכול צריך להיות "מושלם" או קרוב לכך?
איפה עובר הקו שמפריד בין "אחד הימים הטובים" ל"יום גרוע" או "לא משהו"?
ומה לגבי היום?
איך הייתם מגדירים אותו?
**
הזמנה לסיום:
ביום ראשון הקרוב, 10.9.23, אתארח בכנס וירטואלי לאנשי טיפול, מאמנים ויועצים.
את הכנס מובילים רחל ומאיר שרפר ובמהלכו הם יציגו כיצד התפיסות והכלים של תקשורת המקרבת,
יכולים להעצים את יכולתם של מטפלים, מאמנים ויועצים להיות יותר נוכחים, קשובים ואפקטיביים בעבודתם.
בראיון שמאיר ואני נקיים, אני מתכוון לספר קצת על המסע שלי עם תקשורת מקרבת (איך זה התחיל והתפתח..)
ובעיקר להתמקד באיכויות שיש לגישה המופלאה הזו להציע לאנשי אימון, טיפול וייעוץ.
הכנס הוא חינמי ומתקיים בזום בשעות 2030-2230. כל הנרשמים יקבלו את הקלטת הכנס.
כל הפרטים + אפשרות להירשם בקישור הבא.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר