"זהו סיפור על חזרה – לא רק מהמלחמה, אלא גם אל עצמך,
אל האנשים שאתה אוהב, ולחיים שצריך לבנות מחדש."
**
ביום חמישי שעבר ניגשתי לדלפק של ארומה בקניון G כפר סבא,
הראיתי את הסמס שקיבלתי ואספתי את "ימי ראשון עם אורי על המרפסת",
שנכתב על ידי פרופסור מולי להד בשיתוף פורום נשות המילואימניקים.
רק בשבת הצלחתי לפנות לעצמי זמן ולשבת לקרוא אותו.
גמעתי את 110 העמודים בתוך פחות משעתיים וננגעתי מאוד.
הספר מרגש וחשוב מאין כמותו.
בעיניי זהו ספר חובה ללוחמים בסדיר ובמילואים, לבני/בנות זוג ולהורים של לוחמים.
החיבור שלי אליו היה מיידי בכמה מימדים:
כלוחם במיל', כמנחה מסעות עיבוד בעמותת "בשביל המחר",
וכמנהל המלווה מילואימניקים שחוזרים משדה הקרב למסדרונות העבודה והיום-יום.
**
מתוך הספר:
"אתה מבין?" הוא שאל אותי,
"כל מה שרציתי במשך מאתיים חמישים ומשהו ימים זה להגיע הביתה.
ועכשיו, כשאני פה, אני לא מצליח להיות פה באמת."
**
הספר מציג שיחות שבועיות בין אורי שמתקשה לשוב משירות מילואים ממושך,
לבין מי שהיה המטפל שלו בילדותו, וכעת משמש עבורו כמורה, מדריך וחבר.
("..השיחה הזו שאתם מוזמנים לקרוא לא התקיימה מעולם, ותמיד היו שיחות כאלה.")
במהלך השיחות הם נוגעים בנושאים רלוונטיים שונים כמו למשל:
רגשות אשם, איבוד משמעות, קושי באינטימיות עם בת הזוג, סגירות רגשית,
כעס והתפרצויות, אתגרים בהורות, קושי לחזור לעבודה, אובדנות,
קשר עם משפחות שכולות של חברים ועוד.
**
מתוך הספר:
"כשעוברים דברים כמו שאתה עברת, היכולת לקבל אהבה יכולה להיסגר –
כמו עור שנשרף ונעשה רגיש מדי.
אבל אפשר ללמוד.
אפשר לתרגל.
ולפעמים עצם השהייה – לא לברוח, כמו שעשית אתמול – היא כבר צורת קבלה.
זה תרגול.
כמו כוונון של כלי מיתר.
לאט לאט, אתה לומד לא להתכווץ, לא להדוף, רק להישאר."
**
תוך כדי הקריאה התפעלתי מהדרך המיוחדת שבה כתוב הספר,
שכל כך מתאימה לסוג הזה של הנושאים ולמאות אלפי הקוראים הפוטנציאליים.
הספר קצר מאוד (110 עמודים) וכתוב בשפה יומיומית וקולחת.
הוא מורכב מפרקים קצרצרים בני שניים-שלושה עמודים לכל היותר.
גם מי שלא מורגל בקריאה, שמתקשה להתרכז או שסבלנותו קצרה,
יתחבר בקלות ובמהירות לספר הזה.
הספר מצליח לגעת בנושאים חשובים ונפוצים, תוך שמירה על פשטות.
זהו לא ספר טיפולי כבד, אלא סיפור אנושי נוגע ללב שמנגיש נושאים מורכבים בצורה ידידותית.
מילואמניקים רבים שיקראו את הספר ירגישו שהם חלק מהשיחה שבין אורי למולי,
אולי אפילו ילמדו משהו על עצמם.
הורים ובנות/בני זוג של מילואימניקים, יקבלו הצצה ל"מאחורי הקלעים" של נפש יקיריהם,
שאולי תתרום להבנה, להרגעה ולתקווה.
**
מתוך הספר:
"תגיד," הוא שאל אותי, "למה אני מרגיש אשם שאני שותק?".
חשבתי לרגע. ואז אמרתי לו:
"יכול להיות שאתה מרגיש אשם כי אתה רגיל לראות בשתיקה סימן לחולשה.
אבל לפעמים שתיקה היא הדרך של הלב לומר: 'אני כאן, אבל עוד אין לי מילים'.
ואולי כי שותק מרגיש לפעמים כמו לא נוכח,
אבל האמת היא שאחרי רעש כזה, גם השתיקה היא דרך לחזור.
כמו אחרי סערה – קודם צריך ללמוד להקשיב מחדש."
הוא נאנח.
"אני מרגיש שהלב שלי מתקן את עצמו, אבל בקצב שלא מתאים לאף אחד סביבי."
**
בשבת בצהריים, כשסיימתי לקרוא את הספר,
עלה בי רצון שעוד ועוד מילואימניקים, משפחות, חברים ומעסיקים יקראו אותו.
מאז, ובכל מהלך השבוע, הרצון הזה רק הולך ומתגבר.
הנה הקישור לעותק הדיגיטלי של "ימי ראשון עם אורי על המרפסת" מאת מולי להד.
אנא עזרו לי להפיץ את הספר החשוב הזה כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים:
1. קראו את הספר בעצמכם.
2. חשבו ורשמו לעצמכם למי בסביבתכם הספר יכול להיות רלוונטי:
מילואימניקים, הורים של, בני/בנות זוג של, חברים, מנהלים ומעסיקים, …
3. העבירו את הקישור לספר הדיגיטלי או את המייל הזה לכל אותם קוראים.
לפעמים אנחנו רוצים לעשות משהו, ולא יודעים מה.
רוצים לעזור, ולא יודעים איך.
תחשבו לכמה אנשים הספר הזה והתכנים הכל-כך חשובים שלו יכולים להגיע,
בזכות וואטסאפ או אימייל אחד שלכם,
שיגיע לאדם אחד שיקרא אותו,
ושממנו זה יגיע למחלקה שלו,
או לקבוצת ההורים של הפלוגה,
או לרשימת התפוצה של המנהלים והעובדים בארגון.
אתם במרחק של וואטסאפ או מייל אחד מהשפעה עצומה..
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר