קראתי אתמול מאמר מעניין מאוד שמציע להפסיק לדבר על חוסן ולהתחיל לדבר על תושייה.
הוא נכתב על ידי קבוצה של אנשי מקצוע מעולים בעלי ניסיון מקצועי עשיר ועמוק, שעובדים כבר שנים רבות עם אנשים, קבוצות ואוכלוסיות שחווים מצבים קשים, טראומה ושכול בארץ ובעולם.
זה לא מאמר שטוח שנכתב על ידי הצ'אט או טקסט שיווקי של מישהו שרוצה לקדם מכירות של קורס שהוא מציע.
המאמר מתייחס למציאות המורכבת שאנו חווים כבר תקופה ארוכה, לעייפות, לשחיקה ולקושי המתמשך.
הוא מציע נקודת מבט וניתוח מציאות קצת שונה ומציין מספר דברים מעשיים שאפשר לעשות ושחשוב להתמקד בהם.
קראתי את המאמר בשקיקה ולמדתי לא מעט.
למילים שאנחנו משתמשים ולדרך שבה אנו מתייחסים לדברים יש השפעה גדולה.
"מתשישות לתושייה: מדוע אחרי 1000 ימי מלחמה הגיע הזמן לשנות את השפה?"
**
הפתיע אותי שכחצי שעה אחרי קריאת המאמר משהו בתחושה שלי השתנה.
התעוררה בי תחושת חוסר שקט ותסכול, אולי אפילו התנגדות פנימית ואכזבה.
המשכתי לתת לזה לדגור בתוכי, ולקח לי זמן להבין למה.
נראה לי שאני מבין עכשיו מאיפה זה מגיע:
כשקראתי את כותרת המאמר, ונכנסתי לקרוא בעיון את התוכן שלו,
משהו בתוכי קיווה שאוטוטו אמצא משהו חדש שלא הייתי מודע אליו, שיעזור ויעשה שינוי גדול.
אולי שאלמד משהו משמעותי שיוכל לקצר תהליכים וליצור השפעה משמעותית.
המאמר לא מתיימר לספק נוסחת קסם או תרופת פלא,
אבל נראה שמשהו לא מודע בתוכי פינטז על זה וקיווה לקבל משהו כזה.
המציאות אינטנסיבית בשנים האחרונות:
מאות ימי מילואים, עייפות מתמשכת ותשישות,
התמודדויות קשות הכוללות שכול, טראומה ואובדן,
חוסר וודאות מתמשך, דאגה וחרדה, אנרגיה נמוכה,
שיח שנאה, קיטוב חברתי, אלימות, פיטורים, קשיים כלכליים,
שינויי חיים, מחירים עצומים ואתגרים מורכבים שאנשים ומשפחות חווים.
זה באמת קשוח ולא נראה שמשהו עומד להשתנות ב180 מעלות בקרוב.
האם אלו הדברים היחידים שקורים ואין גם התפתחויות מעודדות, נצחונות משמעותיים ורגעים של אור וחסר? ברור שיש.
האם בהינתן כל הרשימה הזאת אין משהו שאנחנו באופן אישי יכולים לעשות? כמעט תמיד יש.
האם זה בהכרח יישאר ככה לאורך זמן, אולי אפילו ילך ויתדרדר ולא ישתנה לטובה? אני מאמין ופתוח לאפשרות שדברים יכולים להשתנות ולהשתפר.
ועדיין…
זה ייקח זמן.
ואין נוסחאות פלא.
וזה לא יקרה ביום אחד.
וימשיך להיות קשה ומאתגר.
**
השבוע דיברתי עם מנהל בכיר שאני מלווה.
לתחושתו, הוא באחת התקופות הכי קשות של חייו,
עם עניינים בוערים ומאתגרים בהרבה חזיתות,
כשהכול קורה במקביל ובצורה אינטנסיבית.
אנחנו מכירים כבר תקופה לא קצרה,
והפעם הוא הרגיש לי במקום נמוך במיוחד.
במשך קרוב לשעה בעיקר הקשבתי לו,
ניסיתי להיות מרחב יציב ובטוח עבורו,
מקום שהוא יכול לנוח בו לשעה.
לקראת סוף הפגישה שלנו הוא שאל אותי מה דעתי ואם יש משהו שאני רוצה לומר לו.
לקחתי לעצמי 3 דקות, לא יותר, ואמרתי משהו בסגנון הבא:
"זה באמת נשמע קשוח ומאתגר מאוד מאוד.
לא סתם אתה מרגיש כפי שאתה מרגיש.
מניסיוני במצבים דומים:
– תתמקד בלהחזיק מעמד ולעבור רק את היום. הישרדות.
– תרשה לעצמך לתעדף באגרסיביות את כל המשימות שלך, ולהתמקד רק בהכי חשובות, או במה שמחזק אותך.
– אל תחשוב יותר מדי קדימה ואל תסמוך על החשיבה שלך עכשיו (היא צבועה ומוטה). הימנע מהחלטות אסטרגיות או ארוכות טווח כרגע.
– תחזיק מעמד."
הסיפור של המנהל מתחבר לי לתחושות שלי אחרי קריאת המאמר:
להחזיק מעמד.
לעשות מה שאפשר.
לא לצפות לתרופות פלא.
להתמקד במה שהכי חשוב כרגע.
וחוזר חלילה..
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר