אני שם לב שבשבועות האחרונים יש לי פחות חשק לכתוב כאן מילים שלי,ויותר רצון לחלוק ולשתף במילים וטקסטים של אנשים אחרים שיש להן השפעה מיטיבה עלי. בשניה הזאת ממש, כשאני כותב את המילים האלה,עולה בי מחשבה שלשתף מספר ציטוטים ולשלוח זה "לא מספיק":"לא מספיק שווה… ערך נמוך… לא מספיק אישי..
בעוד כמה שעות אני נוחת חזרה בארץ, אחרי טיול משפחתי מדהים בדולומיטים.כשאני כותב "מדהים", אני לא מתכוון שבכל רגע היה לנו מדהים או "ואוו", כי זה אף פעם לא ככה.במהלך שבוע שלם, כשנמצאים 24 שעות ביחד, ומטיילים עם שישה אנשים,זה לא יכול להיות מושלם, לכל אחד ואחת, בכל רגע נתון.
בשבת שעברה נסענו לסינמה סיטי בגלילות לצפות בסרט "האודיסאה",הפקה קולנועית טרייה לסיפור בן שלושת אלפים שנה (עתיק כמו התנ"ך),המתאר את מסע חזרתו של אודיסיאוס לביתו לאחר הקרב בטרויה. יש בי חיבור רגשי עמוק להרפתקאות אודיסאוס:כשהייתי ילד קטן אבי נהג לספר לי עליהם,וכשהייתי אבא צעיר העברתי אותם הלאה לילדיי. נראה לי
השבוע נתקלתי בטקסט שכתבתי לעצמי לפני כמעט חמש שנים ושממש הפתיע אותי.זה היה מעין חזון לחמש השנים הקרובות שנכתב בספטמבר 2021 (בסמוך לראש השנה).לא זכרתי שכתבתי אותו בצורה הזאת, והיה לי ממש מסקרן לקרוא אותו. ככה הוא מתחיל: "בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.ילדינו יהיו
ביום שני בצהריים נחתנו בנתב"ג לאחר שבוע משמעותי של מסע לעיבוד חוויות לחימה. באחד מהבקרים, כמה ימים לתוך המסע, פתחנו את סבב ה-"מה נשמע" של הבוקר בצורה קצת שונה.ישבנו במעגל, לקחנו לעצמנו דקה של שקט, ואז הזמנו את המשתתפים לענות על שתי שאלות: 1. "אם המסע היה מסתיים עכשיו, מה
בימים האחרונים אני זוכה להנחות מסע מרגש מטעם עמותת "בשביל המחר" עם קבוצת אנשים מופלאים,שעד לפני כמה רגעים לא הייתי מודע לקיומם והם לא היו נוכחים בחיי. מיום ליום אני לומד להכיר בהרבה ענווה את המחויבות, המסירות והתרומה האדירה שלהם למדינה,את גדלות הלב והנפש,את המורכבות הגדולה שהם מחזיקים,את האינטנסיביות העצומה
בשבת האחרונה יצאתי אחה"צ לריצה של כמה ק"מ באזור הבית שלי.בדרך חזרה, ליד פארק כפר-סבא, נתקלתי בתמונה של איתן הורן ששוחרר ביום שני שעבר,עם הכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור".המשכתי לרוץ, תוך כדי שאני חושב לעצמי שאפשר כבר להוריד את השלט המסוים הזה,ואיתו את השלטים של כל מי שכבר חזר. שלוש
השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של
בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.
מה המטרה שלכם? לאן אתם רוצים להגיע?על שתי השאלות הללו נכתבו אינספור ספרים ומאמרים. בחיפוש קצר תמצאו שלל פודקאסטים והרצאות מוקלטות בנושא. ניתן להגדיר יעדים אישיים, עסקיים, בריאותיים, משפחתיים, חברתיים, כלכליים ועוד ועוד.מטרה מוגדרת היטב ממקדת אותנו ומגדילה משמעותית את הסיכוי שנגשים אותה.השפעתה של הגדרת מטרות ויעדים על חיינו עצומה. אבל לא
תגובות אחרונות