למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
יש בי הכרת תודה עצומה לדליה שלפני מספר שנים הכירה לי את רחל נעמי רמן והמליצה לי לקרוא את ספריה."ברכות סבי" ו"חוכמה משולחן המטבח" הם מהספרים המרגשים, האנושיים והמשפיעים שקראתי.מאז, בהרבה מאוד סדנאות ותהליכים שאני מנחה, אני מזכיר אותה ואת ספריה, משתדל "להעביר את זה הלאה". בימים האחרונים אני זוכה להנחות מטעם
תרגול תשומת הלב הרביעי – על דיבור אוהב והקשבה עמוקה "מתוך מודעות לסבל הנגרם ע"י דיבור ללא תשומת-לב וחוסר היכולת להקשיב,אני מתחייב/ת לטפח דיבור אוהב והקשבה בחמלה, כדי להקל על סבל וכדי להביא לפיוס ושלוםבתוכי, באחרים ובקרב אומות וקבוצות אתניות ודתיות שונות.ביודעי שמילים יכולות להסב אושר או לגרום סבל,אני מתחייב/ת
את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.כולם מדברים אלי ונוגעים בי:הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה
השבוע בחרתי לפתוח שתי סדנאות מנהלים שהנחיתי עם שרטוט של קו אופקי שחור על הלוח.חילקתי את הקו לשלושה מקטעים ואמרתי למשתתפים שבעוד רגע ארצה לשמוע מה המספר שהם נותנים לכל מקטע.התרגילון הקצר הזה, כשאין להם מושג עדיין מה מייצגים המקטעים עורר את סקרנותם.לעת עתה זכיתי בקשב ובתשומת הלב שלהם. התחלתי
"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה? בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה
הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים. באותו קיץ, יצא לשוק
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין
"משוב 360 מעלות" (ובקיצור "משוב 360") הוא מונח הלקוח מעולמות ארגוניים המתאר תהליך של משוב מקיף.הרעיון במשוב 360 הוא לבנות תמונה הוליסטית של עצמנו בעזרת שלושה מקורות משוב עיקריים:העובדים שתחתינו, הקולגות המקבילים לנו והמנהלים הממונים עלינו.כמי שהתנסה פעמים רבות בתהליך שכזה, אני מוצא ערך רב בתהליך ובמידע המגיע ממנו. משוב
פחד הוא אחד הכוחות החזקים שמנהלים ומפעילים אותנו.כיון שלא תמיד נעים להודות בו או לחשוף אותו, לפעמים הוא נחבא מתחת לכעס או לתסכול.בספרה המצוין "להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות" מציעה סוזן ג'פרס מודל מעניין לחקירת פחד ולהבנתו. על פי ג'פרס ישנן שלוש רמות של פחדים: הרמה הראשונה נקראת הרמה החיצונית או
תגובות אחרונות