השבוע חזרתי לספרו הנפלא של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה".קראתי אותו לראשונה ב 2018 במהלך התמודדות עם אירוע רפואי מורכב במשפחה,ומאז עוד כמה וכמה פעמים.בכל פעם שאני קורא בו או מרפרף בין העמודים המקופלים והקטעים המודגשים,אני מתמלא השראה, משהו בי נרגע, והלב שלי נפתח ומתרחב. כותרת המשנה של הספר היא
השבוע גיליתי כי לפני מספר שבועות, ב 8.8.26 רחל נעמי רמן הלכה לעולמה, בת 88 במותה.רחל היתה רופאה אונקולוגית, סופרת ומורה רוחנית לחיים.נכדתו של סב קבליסט שנפטר כשהיתה בת שבע ושהשפיע רבות על חייה.למרות שלא פגשתי את רחל נעמי רמן מעולם, אני מרגיש שלמדתי ממנה המון,ושהיא השפיעה במידה רבה על
חלק מההשתלמויות שאנחנו עוברים בחיים הן השתלמויות שבחרנו בהן, כמו לדוגמה:לימוד נהיגה, מסלול בצבא, קורס מקצועי, תירגול יוגה או סטאז'.במצבים האלה, גם אם איננו מבינים באמת (ולרוב אנחנו לא מבינים), לאן בדיוק אנחנו נכנסים,אנחנו מודעים לכך שמתחילה עבורנו תקופת השתלמות שבמהלכה נלמד, נחווה ונשתנה.בסוף התקופה נהיה עם ידע, כלים, מיומנויות
כשהתחיל השבוע הזה, לא יכולתי לצפות איך הוא יתפתח ואיזה תנועת חיים חדשה תיווצר בו.משהו לא מתוכנן נכנס, משך את תשומת הלב שלי וחלק ניכר מזמני ומהאנרגיה שלי.אני בכוונה משאיר את זה קצת עמום וכללי כרגע,גם כי התוכן לא ממש משנה, וגם כי יש לי פחות צורך לשתף בפרטים. המשפט
לפני כמה שנים קבעתי פגישה עם מנהל מקביל.לצורך הסיפור אקרא לו יאיר.לא הערכתי את הדרך שבה הוא ניהל את קבוצתו והיה חשוב לי לומר לו את זה.בשיחה ביננו זה נשמע בערך כך: "אני חושב שאתה בורח מהחלטות קשות.אתה צריך לטפל בצורה יותר חדה בעובדים שלך ולא לוותר להם או לעגל
בעוד כמה שעות אני נוחת חזרה בארץ, אחרי טיול משפחתי מדהים בדולומיטים.כשאני כותב "מדהים", אני לא מתכוון שבכל רגע היה לנו מדהים או "ואוו", כי זה אף פעם לא ככה.במהלך שבוע שלם, כשנמצאים 24 שעות ביחד, ומטיילים עם שישה אנשים,זה לא יכול להיות מושלם, לכל אחד ואחת, בכל רגע נתון.
"זהו סיפור על חזרה – לא רק מהמלחמה, אלא גם אל עצמך,אל האנשים שאתה אוהב, ולחיים שצריך לבנות מחדש." **ביום חמישי שעבר ניגשתי לדלפק של ארומה בקניון G כפר סבא,הראיתי את הסמס שקיבלתי ואספתי את "ימי ראשון עם אורי על המרפסת",שנכתב על ידי פרופסור מולי להד בשיתוף פורום נשות המילואימניקים.
אתמול: 19:28 שיחת טלפון קצרה מידיד שמבקש סיוע בחיבור עבור מטופל שלו.19:33 אני מתקשר לחבר בניסיון לבצע חיבור. הוא לא עונה.19:34 אני מתקשר לחבר נוסף, הוא בממתינה.19:37 החבר הראשון חוזר אלי. אנחנו מדברים כעשר דקות והוא מציע את עזרתו.19:50 אני מתקשר לידיד שביקש סיוע, מעדכן אותו, ומעביר לו את הפרטים
השבוע נתקלתי בטקסט שכתבתי לעצמי לפני כמעט חמש שנים ושממש הפתיע אותי.זה היה מעין חזון לחמש השנים הקרובות שנכתב בספטמבר 2021 (בסמוך לראש השנה).לא זכרתי שכתבתי אותו בצורה הזאת, והיה לי ממש מסקרן לקרוא אותו. ככה הוא מתחיל: "בעוד כחמש וחצי שנים, בפברואר-מרץ 2027 אשתי ואני נהיה בני 55.ילדינו יהיו
קראתי אתמול מאמר מעניין מאוד שמציע להפסיק לדבר על חוסן ולהתחיל לדבר על תושייה.הוא נכתב על ידי קבוצה של אנשי מקצוע מעולים בעלי ניסיון מקצועי עשיר ועמוק, שעובדים כבר שנים רבות עם אנשים, קבוצות ואוכלוסיות שחווים מצבים קשים, טראומה ושכול בארץ ובעולם.זה לא מאמר שטוח שנכתב על ידי הצ'אט או
תגובות אחרונות