תקשורת מקרבת לחיים מלאים | רוני ויינברגר

שתי הלוויות ושלוש חגיגות

ביום ראשון השבוע, בשעות אחה"צ המוקדמות, התרחשו בסמיכות שני אירועים עצובים שזכיתי להשתתף בהם: שתי הלוויות שנערכו במקביל בשני בתי עלמין שונים הסמוכים זה לזה.
באותו זמן שעמיתה שלי לעבודה שכלה את אמה שנפטרה ממחלה ממארת, שכל עמית נוסף לעבודה את אביו שנפטר ממחלה דומה.
מה הסיכוי שבדיוק באותו יום, באותו אזור גיאוגרפי ובאותה שעה תתרחשנה שתי הלוויות להוריהם של עובד ועובדת שהם חלק מארגון בן כמאתיים עובדים בסה"כ?

**
יכול להיות שצמד המילים "זכיתי להשתתף" נשמע מוזר ואולי אפילו לא מתאים כשמדובר בהלוויות.
הבחירה במילים הללו איננה מקרית.
"חתונות – לשיקול דעתכם, לוויות – חובה" – הוא משפט שנחרט בי לפני מספר שנים כשקראתי את הספר "מנהיגות" של רודולף ג'וליאני.
אני רואה באפשרות להשתתף באירוע עצוב או קשה גם משהו שהוא חשוב וגם זכות.

**
בארגון ששני העמיתים שלי ואני עובדים בו יש מסורת נחמדה ורבת שנים שבה בדיוק ביום הולדתם מקבלים כל העובדים מייל משעשע בתפוצת כל הארגון ובו מספר אנקדוטות אישיות ומצחיקות המתייחסות לאותו עובד.
כל מייל נכתב בתשומת לב תוך "תפירה" מדויקת ומותאמת לאדם שאליו הוא מיועד.

ביום ראשון השבוע, בזמן שרועי ושני קברו את הוריהם, דוד חגג יום הולדת עגול.
"מה דעתך? האם לשלוח את המייל היום או לחכות למחר? ואולי לשנות משהו בניסוח ולכתוב בצורה יותר רצינית?" נשאלתי.
"עבורי התשובה ברורה," עניתי, "בואו נשלח את זה היום ובפורמט הרגיל."

בסמוך לטקסי ההלוויה הגיעו תמונות וסרטונים שמחים ומלאי חיוכים משני אירועים נוספים שהתרחשו במקביל:
לידה ראשונה של אחת מעובדות הארגון, וטקס בארה"ב שבו אחד הצוותים שלנו קיבל פרס יוקרתי ומיוחד בנוכחותו של מנכ"ל אינטל העולמית.

בנסיעה חזרה הביתה באותו ערב, חשבתי על כמה היום המסוים הזה הוא דוגמא ל"חיים מלאים" בארגון:
מוות ולידה, עצב ושמחה, אבל וחגיגות, עניינים אישיים וענייניים עסקיים.

החיים שלנו תמיד מלאים בגם וגם, בין אם אנו מבחינים בכך ובין אם לא.

חגיגות על לידה, יום הולדת וזכייה בפרס חיים לצד עצב, השתתפות בצער ואבל עמוק.
יש מקום להכול ולכולם, שום דבר לא בא על חשבון משהו או מישהו אחר.

**
ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" שנכתב על ידי סוגיאל רינפוצ'ה, מתואר הסיפור הבא:

"היא נכנסה לחדר וישבה לפני דוג'ום רינפוצ'ה.
היא היתה כה נרעשת ממצבה ומנוכחותו עד שפרצה בבכי.
המילים נעקרו מליבה: 'הרופא הקציב לי רק עוד כמה חודשים לחיות. האם תוכל לעזור לי? אני גוססת.'

להפתעתה החל דוג'ום רינפוצ'ה לגחך, אבל בחביבות ובחמלה. לבסוף אמר חרישית:
'את מבינה, כולנו גוססים, אבל חלק מאיתנו מתים קצת מוקדם יותר מהאחרים. זה רק עניין של זמן.' "

בכל פעם שאני כותב על מוות אני מתלבט, כי יש משהו בנושא הזה שיכול להיות "כבד מדי", מרתיע או מאיים.

המחשבות על ארעיות החיים ועל כך שהכול משתנה, לא מעוררות בי פחד או חרדה בדרך כלל, אלא בהירות, תזכורת לדברים החשובים ורעב לחיים.

השתתפות בהלוויה או בשבעה מהווה עבורי תזכורת וקריאת השכמה.
תזכורת לכך שזה בלתי נמנע, שזה יגיע במוקדם או במאוחר, בהפתעה או באופן צפוי.
קריאת השכמה לכך שעכשיו הזמן לחיות את החיים שאנו רוצים, לחוות חוויות, ולהתמקד באנשים ובנושאים החשובים לנו.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות

Leave a Replay

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל

Recent Posts

Follow Us

Judgment Inside

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל