"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.נדהמתי ועניתי בחיוב.הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר
אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914.היא נרצחה בשואה והשאירה אחריה יומנים אנושיים, מרגשים ומלאי עוצמה.היומנים נכתבו בשנים 1941-1943, במהלך מלחמת העולם השניה, כשאתי בשנות העשרים המאוחרות לחייה.הקטעים הבאים הם מתוך יומניה שנערכו לספר, שבין היתר תורגם לעברית בשם "השמיים שבתוכי". כשאני קורא את מילותיה של אתי הילסום מתעוררות בי שתי מחשבות-תחושות
סב מספר לנכדתו סיפור: "זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו: לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים
"דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות. מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.
בוקר רביעי שלי השבוע נפתח "לא משהו": התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה לאחר שמייקי (גור הכלבים שלנו) נבח וייבב. בשש בבוקר יצאתי סופית מהמיטה והוצאתי אותו לגינה בתקווה שיירגע. קיוויתי שבזמן שהוא ישחק על הדשא אני אוכל להספיק להכין כמה דברים לקראת סדנת בוקר שתוכננה לי. למייקי היו תוכניות אחרות:
"אחד המבחנים שמסייעים לנו להבחין בין מציאות לדמיון הוא מבחן הסבל. אם אתם רוצים לדעת האם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם: 'האם הוא יכול לסבול ?' כשמקדשו של אל עולה באש האל לא סובל. כשהדולר מאבד מערכו, הוא לא סובל. כשבנק פושט רגל, הוא לא סובל. כשמדינה מפסידה במלחמה,
"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל.
הגל והאוקיינוס גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע. הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף. "אלוהים," אומר הגל."תראו מה עומד לקרות לי !" ואז מגיע גל נוסף. הוא רואה את הגל הראשון ושואל אותו: "למה אתה כל כך עצוב?" "אתה לא
לפני זמן מה, מישהו עשה משהו שלא אהבתי. הפעולות שלו היו טריגר חזק עבורי למספר מחשבות ורגשות: – האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה, בצורה בוטה ומאחורי הגב שלי. – היתה בי שיפוטיות רבה כלפיו וכלפי המעשים שלו, האמנתי שהיה אסור לו לעשות את זה. – כעסתי על ההתנהלות שלו,
"אבא אמר – את כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכול לצמצם לדיבר אחד בלבד – לא תכאיב. זה הכול. ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. כמה שפחות. " ~ פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, מתוך הספד לזכרו. ** להכאיב כמה שפחות. לעצמנו ולאחרים. "מהו
תגובות אחרונות