"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה? בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה
הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים. באותו קיץ, יצא לשוק
השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי. האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה. השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב. אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015. מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם. אבי
"אחד הספרים האהובים עלי הוא ספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'. פרנקל היה פסיכיאטר אוסטרי, ניצול מחנות הריכוז של הנאצים. רבים מהאסירים סביבו הושמדו. רבים איבדו תקווה, נתפסו לייאוש ונספו. הוא הצליח לעבור את דרך הייסורים בכך שהפעיל את הדבר שהוא בעיני פסגת החירות האנושית: היכולת לבחור כיצד להגיב
השבוע כעסתי. יותר מפעם אחת. על יותר מאדם אחד. חלקם אנשים קרובים וחשובים לי. כשאני כועס שלושה דברים מתקיימים עבורי (למדתי את זה מד"ר מרשאל רוזנברג): 1. מישהו אומר/עושה משהו שאני מאמין שהוא לא אמור לומר/לעשות. 2. צרכים חשובים שלי לא מקבלים מענה (או לא מקבלים מענה מספיק). 3. אני
לפני שמתחילים לרוץ חשוב ללמוד ללכת. לפני שלומדים חילוק חשוב ללמוד חיבור. לפני שמנהלים אחרים חשוב ללמוד לנהל את עצמנו. למעשה, לא באמת ניתן לרוץ אם לא למדנו ללכת. לא באמת ניתן לבצע פעולות מתקדמות במתמטיקה אם לא למדנו את הבסיס. לא באמת ניתן לנהל אחרים אם איננו מנהלים את
כוח עם אנשים **ציטוטים מהספר "לגדל ילדים בחמלה" / ד"ר מרשאל רוזנברג** "אנשים רבים מאמינים, שיותר הומני להשתמש בפרסים מאשר בעונשים. אבל את שניהם אני רואה ככוח על אחרים, ואילו תקשורת מקרבת מבוססת על כוח עם אנשים. בכוח עם אנשים אנחנו מנסים להשפיע לא באמצעות גרימת סבל לאנשים אם הם
"לנצח אהיה אסיר-תודה לילדיי, על שחינכו אותי באשר למגבלות המטרה של לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים. הם לימדו אותי, קודם כל, שאני לא יכול להכריח אותם לעשות מה שאני רוצה. לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר. לא יכולתי לגרום להם להחזיר צעצוע בחזרה לקופסה. לא יכולתי לגרום
לפני כשעה התקשרתי לחבר ושאלתי אותו את השאלה ישירה הבאה: "עד כמה מתחשק לך לעשות את זה? " חשוב לי להבין את התשובה שלך לשאלה הזו. באמת חשוב לי. אם אנחנו מתכוונים לעשות את זה ביחד, אני רוצה לדעת אם אתה נלהב, אדיש, מתנגד או משהו אחר. האנרגייה מדבקת. היא
לפני שלוש שנים בדיוק, בערב ראש השנה תשע"ג, כשברשימת התפוצה הזו היו שבעים ושניים אנשים בלבד, שלחתי מסר שכותרתו "סגירה, התכווננות ופתיחה מחדש". היתה בו הזמנה לתהליך בן ארבעה שלבים המומלץ לסגירת השנה שעברה ולפתיחת השנה החדשה. השבוע, כשחזרתי לקרוא את המסר הזה, הוא הרגיש לי מאוד מדויק, אך היה
תגובות אחרונות