הבוקר נזכרתי באירוע שחוויתי לפני כארבעים שנה.
זה היה בתחילת שנות השמונים, בתקופת החופש הגדול.
אני בגיל בית הספר היסודי, עולה לכיתה ה' או ו' או משהו כזה.
היו אז הרבה פחות ערוצים בטלוויזיה ומחשבים אישיים.
הסמארטפונים ו"בעיית המסכים" עוד לא נולדו.
את מרבית הזמן הפנוי הייתי מבלה בשכונה עם חברים.
באותו קיץ, יצא לשוק אלבום מדבקות של קלפי אינדיאנים.
אני, כל השכונה, ואולי גם העיר וחצי מדינה היינו באטרף על האלבום הזה.
בכדי להשלים את האלבום היה צריך לאסוף כמה מאות קלפי-מדבקות.
אהבתי מאוד את התמונות והסיפורים שעוררו את דימיוני,
ולא פחות מכך את האתגר שבאיסוף,
את ההפתעה של מה יצא בחבילה הבאה שקונים במכולת,
ואת התחרות, ההחלפות והמו"מים שמול החבר'ה.
"מה מצב האינדיאנים?" התעניין אבי יום אחד.
סיפרתי לו בהתלהבות שאני אוטוטו מסיים את האלבום,
שחסר לי קלף אחד אחרון בכדי להשלים אותו.
זהו קלף נדיר במיוחד שאין גם לאף אחד מחברי ושמעולם לא נתקלנו בו.
"איזה קלף..? מה מספרו..?" הוא שאל..
כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, חזר אבי הביתה מעבודתו כשהוא מחייך מאוזן לאוזן.
קשה לי לשחזר במדויק מה עבר עלי באותו רגע,
אבל אני די משוכנע שברגע שראיתי אותו משהו בי כבר ידע…
הוא הביט בי במין נצנוץ שובב כזה בעיניו,
הכניס את היד לכיסו, שלף קלף אינדיאנים ונתן לי אותו.
הקלף האחרון !
הקלף שסגר לי את האלבום !!!
קשה לתאר את גודל השמחה ואת פרץ האנדרלין שחשתי באותו רגע.
רצתי לחדר, הדבקתי את הקלף באלבום וטסתי למטה לחגוג את נצחוני ולספר לכל החבר'ה.
לפעמים מפתיע אותי למה האירוע הזה נחרט בליבי.
אני בעיקר מופתע מהעוצמה של מה שהוא מעורר בי עד היום.
כי לכאורה זהו עניין די שולי.
אני בטוח שהיו הרבה אירועים אחרים יותר חשובים, משמחים, משמעותיים או עצובים.
כנראה שמה שהיה שם עבורי זה הרבה יותר מלנצח בתחרות או לסיים ראשון:
1. אבי ראה אותי –
הוא התעניין בשלומי,
שם לב למה שמעסיק אותי,
הבין את הצרכים שלי.
2. היה אכפת לו ממני –
הוא לא "עבר הלאה" או המשיך לענייניו האחרים.
היה אכפת לו ממני וזה היה חשוב לו לא פחות מדברים אחרים.
הוא השקיע בי וחיפש את הקלף המסוים
כי זה מסוג הדברים שאי אפשר לקנות פשוט בכסף.
3. הוא "סיפק את הסחורה" –
הוא נתן מענה מדויק לצורך שלי.
אגב, אין לי מושג איך הוא עשה את זה ואת מי מהעובדים/ספקים/לקוחות שלו הוא הפעיל בכדי שזה יקרה.
אני בטוח שהוא היה עסוק מאוד כמנהל מפעל עם מיליון ואחד דברים אחרים לעשות ולדאוג להם.
אבל בשורה התחתונה – הוא השיג לי את הקלף שכ"כ רציתי.
***
השיעור שקיבלתי אז לפני כארבעים שנה ממשיך ללוות אותי.
הוא מבטא עבורי חלק מהמהות העמוקה של תקשורת מקרבת,
ואני משתדל "לחיות אותו" ברמה יומיומית במימדי חיי השונים:
להיות מסוגל לראות מישהו,
להתעניין בו ולהיות אכפתי כלפיו,
לענות על צורך חשוב שלו,
ולתת לו ערך משמעותי.
***
שנים לאחר שגיליתי את גישת התקשורת המקרבת, וכבר הייתי עמוק בתוכה,
גיליתי בהתרגשות שתאריך הלידה של אבי ושל מרשאל רוזנברג (יוצר הגישה) זהה.
שניהם נולדו בדיוק באותו תאריך: יום, חודש ושנה.
מה הסיכוי שזה יקרה?
שני אנשים שהשפיעו רבות על חיי, נולדו בהפרש של דקות או שעות זה מזה.
אם זה היה סרט הוליוודי הייתי קורא להם "האב הביולוגי" ו"האב הרוחני" שלי.
אבי, אפריים (פרנציסק) ויינברגר ז"ל ומרשאל רוזנברג ז"ל נולדו ב 6.10.1934, בדיוק היום לפני 89 שנים.
היום, 6.10, לפני חמישים שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק ביום ההולדת שלו, הוריד אבי את הצ'ימידן מהבוידם, הכניס לתוכו כמה דברים,
נפרד מאשתו ומשני בניו, ויצא מהבית לחמישה-שישה חודשים, למלחמה שתשפיע עליו מאוד.
אני הייתי אז בן שנה וחצי, והוא בן 39.
כשאני חושב על אבי ועל מרשאל,
עולים בי הכרת תודה עצומה, שמחה גדולה וגעגוע עמוק.
יהי זכרם ברוך.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר