באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע."למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..כי שבע זה גדול.עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.והוא רוצה להיות כבר גדול. סיפרתי לו
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
מתנה לשבת –אוסף של מילים טובות, מחזקות, מרחיבות לב, מעוררות השראה ומניעות מחשבה שליקטתי ממקומות שונים: "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלההוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות.…הנה מה שגיליתי: לבה של החמלה הוא קבלה.ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כן
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו
בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב. הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם. ד"ר מרשאל רוזנברג – יוצר גישת התקשורת המקרבת "אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים." "כל אלימות
חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח." בסוף
נְבוּאַת לוֹחֲמֵי הַשָּׁמְבָּאלָה "מגיע זמן שבו כל החיים על פני כדור הארץ בסכנה.כוחות ברבריים מתעוררים ועולים.מתוך טירוף, מבלי להיות מודעים לדמיון הרב ולחיבור שביניהם, הם משקיעים את הונם בפיתוח כלי נשק הרסנייםונערכים למלחמת השמדה כוללת באמצעות טכנולוגיות המאיימות להחריב את העולם.בדיוק בתקופה זו, בה עתידם השברירי של החיים תלוי על
במוצ"ש הראשון שלאחר אירועי ה 7.10, עליתי לשיחת זום שאורגנה ע" עמותת "שותפים למסע".בשיחה התארח סטיבן ג'נקיסון, מורה מוערך למצבי משבר שמקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם.באותו ערב, שמונה ימים לאחר שהאירועים התחילו, הכול היה עדיין טרי ופתוח.סיפורים התחילו להתפרסם, המצב היה רחוק מלהיות יציב, פחד גדול מהתפתחות מיידית של זירות
לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה. יש בי חגיגה כפולה עכשיו.גם על
מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים הידועים ביותר בכל הזמנים,ונחשב דמות איקונית רבת השפעה על התרבות היפנית.הוא היה מומחה לוחמה בחרב שהתפרסם בזכות סגנון הלחימה הייחודי שלו וניצחונותיו הרבים.מחברו של "ספר חמש הטבעות" העוסק באמנות לחימה, אסטרטגיה, טקטיקה ופילוסופיה. השבוע נתקלתי בתרגום של יובל אידו טל (תודה על התרגום !!) לאחד
תגובות אחרונות