מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת. לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),אותתי,
לפני שנים דליה (לקוחה שלי, מנהלת באחד הארגונים) שאלה אותי אם אני מכיר את רחל נעמי רמן.לא היה לי מושג מי זאת."אולי כדאי לך לקרוא את ספריה," היא המליצה לי, "נראה לי שתתחבר.."יש בי הכרת תודה עצומה לדליה על החיבור הזה ועל המתנה שקיבלתי ממנה. רחל נעמי רמן היא רופאה אונקולוגית בשנות
בשבת האחרונה יצאתי אחה"צ לריצה של כמה ק"מ באזור הבית שלי.בדרך חזרה, ליד פארק כפר-סבא, נתקלתי בתמונה של איתן הורן ששוחרר ביום שני שעבר,עם הכיתוב "אל תשאירו אותי מאחור".המשכתי לרוץ, תוך כדי שאני חושב לעצמי שאפשר כבר להוריד את השלט המסוים הזה,ואיתו את השלטים של כל מי שכבר חזר. שלוש
לפני כמה ימים רועי ואני נחתנו בגיאורגיה לטיול של אבא ובן.אחד הכבישים המומלצים לביקור כאן נקרא "הדרך הצבאית" והוא מחבר בין טבליסי הבירה לבין עיירה צפונית בשם קזבגי.זוהי דרך נוף יפה ומפותלת בת כמאה ושישים ק"מ שהנסיעה בה אורכת מספר שעות.כשיצאנו לדרך ועזבנו את טביליסי הבנו עד כמה הדרך הזאת
לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה. הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור: "…קצב ליבי הינו מחזור החיים והמוות
בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.כשמדברים
במדבריות אוסטרליה ישנו צמח מיוחד במינו,היכול לשרוד עשרות שנים ללא טיפה של מים.חיים שלמים הוא מחכה בדריכות לרגע אחד,שבו ייווצרו התנאים המתאימיםוגשם יחל לרדת. כשזה קורה,גם אם למשך דקות ספורות בלבד,משהו בו נפתח מייד,מנצל כל טיפה הניתכת לכיוונו,סופג את מי החיים בצורה מופלאה כלשהי,מתרבה ומפיץ את זרעיו במהירות עצומה לכל
השבוע הלכה לעולמה ג'ואנה מייסי, מורה רוחנית שקצת פחות מוכרת בארצנו.מייסי עסקה רבות בנושאים מורכבים שקשה לחולל בהם שינוי כמו מדיניות אקלים לדוגמה. היא התמקדה בפיתוח חוסן פנימי שיאפשר לנו לפעול בהתמדה לאורך זמן,ולהחזיק מעמד גם במצבים קשים במיוחד, מבלי להתנתק, להתייאש, או לאבד את הרגישות שלנו.לפני שנים קראתי את ספרה Active
בתוך דקות ספורות מרגע שנכנסים למרחב המוגן אפשר להבין באיזה סרט ספציפי אנחנו נמצאים עכשיו:הסרט של ההרוגים-פצועים, הסרט של נזק לבית ולרכוש, הסרט של פחד גדול מרעשים חזקים וקרובים,או הסרט של אי-נוחות זמנית, פגיעה בשעות שינה, השתתפות בצער אחרים והמשך שגרה.בתוך דקות ספורות אנחנו עוברים ממצב שבו כל הסרטים הללו
תגובות אחרונות