עליזה גולדשטיין מסיימת את ספרה "עכשיו, באמצע החיים – על חופש, אהבה ואובדן" בפסקה הבאה: "בניגוד לגוף, שבו התהליך של צמיחה, הבשלה וקמילה הוא מוגדר בהתפתחותו וחד־כיווני,יש נחמה גדולה בידיעה שהנפש ממשיכה להתפתח לאורך כל חיינו.זהו תהליך דינמי ומשתנה, הכולל תקופות ושלבים של התרחבות, ולעתים של הצטמצמות.הנפש עולה ופורחת ושוב קמלה ונובלת, מגיעה
מאז שהתחילה המלחמה הזאת, בשבת לפני ארבעה וחצי שבועות,הזמן מרגיש כמו עיסה אחת גדולה:ימים ולילות שמתערבבים, ילדים ללא מסגרות, עבודה ובית שמתערבבים,אזעקות והתראות, כניסות ויציאות, רצף אירועים שרודפים זה את זה.במצבים כאלה, קשה יותר לחשוב בצלילות, הראייה מעורפלת והזיכרון מתעתע.ניסיתי להיזכר איך הייתי ואיפה היינו לפני שנה בזמן הזה, בפסח
באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע
באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת. לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),אותתי,
בשבוע שעבר חלקתי עם המחלקה שלי בעבודה,הרצאת TED מעניינת וחשובה, שרלוונטית מאוד לתקופה הזו.ההרצאה הועברה על ידי לוסי הון,שבמשך שנים חקרה את נושא ה-Resilience (חוסן, גמישות והתמודדות),עד שעברה אירוע מטלטל ומשנה חיים שגרם לה לחוות בעצמה מה שראתה במשך שנים כחוקרת.כהכנה להרצאת 5 הדקות שלי למחלקה,חיפשתי פוסט שכתבתי בעבר על לוסי
השבוע נחשפתי להרצאה שנשא רוג'ר פדרר, אחד מגדולי שחקני הטניס בכל הזמנים,בטקס הסיום של בוגרי אוניברסיטת דארטמות' ב-2024.במהלך ההרצאה הוא שיתף בשלושה שיעורים מרכזיים על החיים, מנקודת מבט של טניסאי על. השיעור השני שלו היה מעניין במיוחד ואפילו קצת מפתיע.פדרר שיתף שבמהלך הקריירה שלו הוא שיחק 1,526 משחקי יחידים וניצח
בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.אנחנו בסרט חדש.עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.ישראל תוקפת באירן.עשר דקות עברו.אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות? בשמונה בבוקר
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,אמר אחד החברים
אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.בחדר שעד לפני כמה דקות היה
תגובות אחרונות