בשישה באוקטובר 1973, כשהייתי בן כשנה וחצי, בדיוק ביום שבו חל יום הולדתו השלושים ותשעה, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואבי נקרא למילואים.אמא שלי, שהייתה אז בת שלושים וארבע, מצאה עצמה לבדה עם שני ילדים קטנים (אחי בן התשע ואני) בתוך חוסר ודאות גדול ומצב כלכלי קשה במשך קרוב לחצי שנה.כשמדברים
בשלוש לפנות בוקר התעוררנו טרוטי עיניים להתרעת האזעקות והגברת הכוננות.אנחנו בסרט חדש.עניינים שעמדו במרכז תשומת הלב והשיח עד לפני כמה שעות כבר הרבה פחות רלוונטיים.ישראל תוקפת באירן.עשר דקות עברו.אפשר כבר לצאת מהממ"ד או להישאר?אנחנו בנוהל "הרגיל" של החות'ים או שבנוהל אחר?ואם יוצאים – ללכת לישון או לחכות להתפתחויות? בשמונה בבוקר
לפני שבעה חודשים, בשבוע יום ההולדת שלי, לקחתי לעצמי זמן ועצרתי להתבוננות על תריסר שנים. אני אוהב את עצירות הריפלקציה הללו. אולי אפילו קצת מכור להן. כשעוצרים להתבונן, מצליחים לראות יותר. דברים מסוימים ששכחנו או שלא היינו מודעים להם מתגלים ומתחדדים. אחת הנקודות המרכזיות שסימנתי לעצמי באותה עצירה היתה חוסר הוודאות.
תגובות אחרונות