אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.בשונה
לפני כחודשיים זכינו לראות את אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר משתחררות.הן היו החטופות הראשונות שהשתחררו בסבב הנוכחי, לאחר 471 ימים בשבי.תמונות השחרור שלהן עוררו בי שמחה עצומה, עצב עמוק ועוד הרבה תחושות ורגשות. אחת המחשבות שעלו בי שוב ושוב באותו שבוע היתה:איזה מזל שבכל התקופה הזו, בכל החודשים שלפני
השבועיים האחרונים שלי היה מלאים בלא מעט אתגרים וקשיים. איבדתי סבלנות מספר פעמים, הייתי יותר לחוץ מכפי שאני רוצה ולא תמיד הגבתי בצורה מיטבית. חלק מהעניין נובע מעומס ומהצפה, מריבוי של עניינים, מאתגרים מנטליים ורגשיים. אני בטוח שאני לא היחיד שחווה שבועות כאלו. כשאני מתבונן על השבועות האחרונים שלי ושל
מגיע לך. מגיע לך לאהוב. מגיע לך להיות נאהב/ת. מגיע לך השפע הזה. מגיע לך החופש הזה. מגיע לך הטוב הזה. מגיע לך להצליח. מגיע לך שקט. מגיע לך לשמוח. מגיע לך ליהנות. מגיע לך חיבוק. מותר לך. מותר לך להתעייף. מותר לך לנוח. מותר לך לעצור. מותר לך לחגוג.
תגובות אחרונות