השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים,
אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בהקשר לבלוג הזה שאני כותב בהתמדה כבר למעלה מעשור,הוא שרבים מהקוראים שלו הם בעלי דעות ותפיסות שונות משלי.בשבוע שעבר לאחר שפירסמתי את הפוסט "אחריות וזכות" קיבלתי לא מעט תגובות,חלקן מקוראות וקוראים שלא מסכימים עם עמדתי,או שהיה חשוב להם להשמיע קול שונה ולשתף אותי בנקודת מבט אחרת.בשונה
אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות
מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":בסוף כל
כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.זה היה ערב קורע לב.הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו
למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם. הבהרה:זו לא היתה פגישה בארבע עיניים
את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.כולם מדברים אלי ונוגעים בי:הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה
לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו
תגובות אחרונות