באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי קיבלתי השבוע המלצה חמה על הספר "אחרי כל המדבר הזה".עוד באותו יום הזמנתי אותו אונליין, וביום רביעי בערב הוא הגיע אלי.אתמול פינקתי את עצמי בחצי יום חופש ויצאתי מהבית לחפש מקום שקט לשהות בו.לקחתי איתי תיק גב קטן ובתוכו עט, מחברת ואת "אחרי כל המדבר הזה".אחרי כרבע
באחד הערבים השבוע יצאתי מביקור אצל אמי ונכנסתי לרכב.הרחוב שבו אמי גרה הוא חד סטרי, ומכוניות חונות משני צידיו.נתיב הנסיעה שבין שני טורי המכוניות הצרות צר יחסית,וחשוב לנסוע שם בערנות. מכל עבר יכולה לצאת מכונית חונה או להיפתח דלת. לאחר שנכנסתי לרכב, הבטתי במראה הימנית (חניתי בצד שמאל של הרחוב),אותתי,
בשבוע שעבר חלקתי עם המחלקה שלי בעבודה,הרצאת TED מעניינת וחשובה, שרלוונטית מאוד לתקופה הזו.ההרצאה הועברה על ידי לוסי הון,שבמשך שנים חקרה את נושא ה-Resilience (חוסן, גמישות והתמודדות),עד שעברה אירוע מטלטל ומשנה חיים שגרם לה לחוות בעצמה מה שראתה במשך שנים כחוקרת.כהכנה להרצאת 5 הדקות שלי למחלקה,חיפשתי פוסט שכתבתי בעבר על לוסי
לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה. הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור: "…קצב ליבי הינו מחזור החיים והמוות
בתוך דקות ספורות מרגע שנכנסים למרחב המוגן אפשר להבין באיזה סרט ספציפי אנחנו נמצאים עכשיו:הסרט של ההרוגים-פצועים, הסרט של נזק לבית ולרכוש, הסרט של פחד גדול מרעשים חזקים וקרובים,או הסרט של אי-נוחות זמנית, פגיעה בשעות שינה, השתתפות בצער אחרים והמשך שגרה.בתוך דקות ספורות אנחנו עוברים ממצב שבו כל הסרטים הללו
תרגום המילה Resilience לעברית הוא משהו באזורים של גמישות, כושר התאוששות וחוסן נפשי.בדרך כלל משתמשים במונח הזה בהקשרים של התמודדות עם מצבים קשים.היכולת/מיומנות הזו נחשבת לאחת החשובות ביותר להישרדות בריאה לאורך זמן. לוסי הון (Lucy Hone) חקרה במשך שנים תפקוד של אנשים בעלי גמישות וחוסן נפשי גבוהים.ואז, לאחר אירוע אישי טראגי
באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע."למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..כי שבע זה גדול.עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.והוא רוצה להיות כבר גדול. סיפרתי לו
ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו. אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top
למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,הוא בעיה, או תקלה,שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי. אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,ולא איזושהי תקלה זמנית,אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי
תגובות אחרונות