באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע."למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..כי שבע זה גדול.עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.והוא רוצה להיות כבר גדול. סיפרתי לו
לאחר אחד ממפגשי השיח שהנחיתי לפני מספר שבועות,שלח אחד המשתתפים קריקטורה שבה רואים שני אנשים הניצבים מצידיו השונים של מספר המונח על הרצפה.נקודת המבט שלהם מושפעת מהמיקום שלהם וגורמת להם לראות את הדברים אחרת:האחד רואה את הספרה "6" והשני רואה את הספרה "9".הקריקטורה הזו מעבירה נקודה חשובה מאוד:המציאות היא לא
אתמול בצהריים כשקפצתי לאכול חומוס בנרי שבהוד השרון,השמש הגיחה מבעד לעננים והחום שלה היה כל כך נעים ומפתה.לרגע התלבטתי אם לאכול בחוץ או בפנים,אבל כשראיתי שכל הכסאות והמפות המשובצות שעל השולחנות בחוץ רטובים מהגשם שירד לפני כמה דקות,התעצלתי והחלטתי להיכנס פנימה.תפסתי שולחן צידי שצמוד לחלון, השקפתי על הרחוב ונתתי למחשבות
בימים האחרונים חידדתי לעצמי כוונה בנוגע למיקוד תשומת הלב שלי בתקופה הזו. חידוד כוונה אישי עם חזרת חלק מהחטופים: "לשחרר את החטופים השבים ואת משפחותיהם.לאפשר להם לעבור עם משפחותיהם ועם אנשי המקצוע את מסע הריפוי שלהם ולהימנע מעיסוק בענייניהם. למקד את תשומת הלב בחטופים שעדיין שם.להמשיך לתמוך בהם ובמשפחותיהם ככל
השבוע הגיע אלי קטע מיומנו של קב"ן (קצין בריאות הנפש) במילואים של חטיבה 7,ובו מספר המלצות עשה ואל תעשה לחיילים שיוצאים הביתה לאחר לחימה ושירות אינטנסיבי.כשעברתי על ההמלצות של אותו קב"ן, הבנתי שמרבית הסעיפים הללו רלוונטיים לא רק ללוחמים, אלא לכולנו. מתוך שבע עשרה ההמלצות שהיו שם, אחת תפסה את
אתמול קיימנו בחטיבה שלי באינטל את יום המחלקה השנתי שלנו.זו מסורת של למעלה מעשור, תמיד בינואר,שבה אנחנו מסכמים את השנה שעברה ופותחים את השנה הקרובה בהשתתפות של כל העובדים.זהו יום שלם שכל פעם נעשה קצת אחרת, ושתמיד יש פה סיכומים עסקיים, מטרות קדימה ועניינים מקצועיים,לצד פעילות חברתית, אינטראקציה אנושית, הרבה
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו
השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של
בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב. הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם. ד"ר מרשאל רוזנברג – יוצר גישת התקשורת המקרבת "אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים." "כל אלימות
בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.
תגובות אחרונות