תגית: אשמה

את השיר הבא אני אוהב לחלוק בסדנאות ובתהליכים שאני מנחה. בעזרת קצת יותר ממאה מילים הפרוסות על פני חמישה בתים קצרים, השיר מתאר בצורה חדה מפת התפתחות המאפיינת תהליכי שינוי. אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים* 1. אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק. אני נופל לתוכו. אני אבוד …אני חסר ישע. אין

אם רק היה אפשר למצוא מישהו אשם, או רע, או לא בסדר, או לא מספיק אחראי, או רודף בצע, או טיפש, שבגללו זה קרה, אז היה יותר קל לעכל את מה שקורה עכשיו. אם רק אפשר היה למצוא תהליך שבור שאפשר לתקן, או נוהל חסר שאפשר להוסיף, או בקרה חדשה שאפשר

בסדנאות שאני מנחה ובתהליכים שאני עובר ומלווה, לאחריות, בחירה, תרומה, חמלה ואמפטיה יש מקום מרכזי. הנושאים הללו מהווים מרכיבים יסודיים בתפיסה הנוכחית שלי, שהתפתחה והתהוותה במהלך השנים האחרונות. הנה מספר מחשבות על אחריות, תרומה, אשמה, חמלה, אמפטיה ויצירת מציאות: אחריות יש לנו אחריות מלאה על המחשבות-רגשות-מילים-מעשים שלנו. האחריות המלאה שלנו אינה מורידה

להיות כאן ועכשיו בסשן הסיום של הקורס, רונה ואני ביקשנו מהמשתתפים לעמוד ליד הדבר האחד (מתוך כ- 16) שהם היו רוצים לפתח אצלם. להכניס יותר לחייהם. כשליש מהמשתתפים בחרו באותו נושא מסוים. כל שאר המשתתפים התפזרו בין שאר 15 הנושאים. מעניין. עבור אף אחד מהמשתתפים הנושא המסוים הזה אינו חדש.

האיש והמקל "איש אחד קיבל מכה ממקל בתוך קהל רב והתחיל לקלל את המקל. מישהו אמר לו, 'מדוע אתה מקלל את המקל? הוא לא פועל לבדו. קלל את היד שמחזיקה במקל.' האיש הסכים עמו והחל לקלל את היד. אמרו לו, 'מדוע לקלל את היד? היא אינה פועלת לבדה. קלל את

מפגש ראשון יום שני, 14:35, קניון הראל במבשרת ציון. אני נכנס פנימה ומשהו בי נדרך. השומרים ערניים במיוחד. בתוך הקניון שוטרת ושוטר חמושים מסתובבים וסורקים. כחצי מהאנשים שאני רואה הם ערבים. אני מזמין משהו לאכול והולך לשבת. מחפש מקום עם הגב לקיר. שלא יפתיעו אותי מאחור. מרוחק מאחרים. יושב, מחכה