בחודשים שלפני השביעי לאוקטובר נהגתי לפתוח כל בוקר בכתיבת המשפטים הבאים: שלום.אני שמח להיות כאן-עכשיו.אני שמח להיות במקום-זמן-מצב הזה.אני שמח להיות בחוויה-התנסות הזו.אני שמח להיות באימון-תירגול הזה. ארבעת המשפטים הללו סייעו לי לשמר ולפתח מחשבות, אמונות ורגשות שרציתי לטפח בחיי. כל משפט מתחיל בצמד המילים "אני שמח" כיון שבשנים האחרונות שמחה היא
השבוע, כמו בכל שבוע, שוב פגשתי קושי. החיים שלנו מלאים בקשיים שונים שאנחנו פוגשים בכל יום מימי חיינו –מקשיים קלים המעוררים בנו אי-נוחות מסוימת ועד קשיים מורכבים המשפיעים בצורה ניכרת על חיינו. מספר דוגמאות טריות מהשבוע שקרו לי או לאנשים בסביבתי:התדרדרות של מצב רפואי ואשפוז בבית חולים, הודעה על אי-קבלה
"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל.
"מספרים לנו על הכאב שבמרדף אחר הנאה, ועל חוסר התועלת שבבריחה מפני כאב. אנחנו שומעים על שמחת ההתעוררות, על הבנת הקשר ההדדי, על נתינת אמון בפתיחת לבנו ותודעתנו. אך כמעט שלא מספרים לנו על ההימצאות במצב הביניים הזה, שבו איננו יכולים עוד להסתפק בנחמות הישנות שלנו ממקור חיצוני, אך עוד
לקרוא משהו איכותי להוריד הילוך, לקחת את הזמן ולצלול לפרק שלם בספר מעניין. להתעמק במאמר בן מספר עמודים. להעמיק בנושא שחשוב לך או שמושך אותך. לרפרף על 100 פוסטים או לדפדף בעיתון לא ממש נחשב. להיות עם בן או בת הזוג מעבר למנהלות, למטלות ולהסעות. בלי הילדים. בלי ההורים שלו.
תגובות אחרונות