להיות בן תמותה

השבוע חזרתי לספרו הנפלא של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה".
קראתי אותו לראשונה ב 2018 במהלך התמודדות עם אירוע רפואי מורכב במשפחה,
ומאז עוד כמה וכמה פעמים.
בכל פעם שאני קורא בו או מרפרף בין העמודים המקופלים והקטעים המודגשים,
אני מתמלא השראה, משהו בי נרגע, והלב שלי נפתח ומתרחב.

כותרת המשנה של הספר היא "הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים",
אך הוא רלוונטי מאוד לכל אדם ולכל מצבי החיים ללא קשר למצבם הבריאותי או לגילם.
מומלץ מאוד לאלו מאיתנו שחווים מצבים מורכבים ומאתגרים או שמלווים אחרים במצבים כאלה.

כשקראתי את הספר הזה לראשונה הוא השפיע עלי מאוד, עד כדי שינוי תפיסה עמוק בנוגע לחיים.
אחד מרעיונות המפתח שגוואנדה מעלה מתייחס לקונפליקט שבין משך החיים לבין איכותם,
או במילים אחרות, למתח שבין הצורך בביטחון ובמוגנות לבין הצורך בחופש בחירה ותנועה.
לדבריו, כשזה נוגע לאנשים אחרים שחשובים לנו, שאנו דואגים להם ואוהבים אותם,
אנו מתעדפים ביטחון על פני אוטונומיה וחופש בחירה-תנועה.
רק שלא ייפלו. רק שלא יקרה להם משהו. להיזהר. לשמור עליהם.
ולעומת זאת, כשמדובר בנו עצמנו, אנחנו נותנים משקל הרבה יותר גדול לחופש בחירה ולאוטונומיה.

הנה מספר ציטוטים שאני אוהב במיוחד מתוך הספר:

"לפעמים אנחנו יכולים להציע ריפוי, לפעמים רק הקלה, לפעמים אפילו לא הקלה.
אבל יהיו מה שיהיו הדברים שאנחנו יכולים להציע,
ההתערבויות שלנו, והסיכונים והקורבנות שהם מולידים,
מוצדקים רק אם הם משרתים את המטרות הגדולות יותר בחייו של אדם.
כשאנחנו שוכחים זאת, הסבל שאנחנו גורמים עלול להיות ברברי.
כשאנחנו זוכרים זאת, הטוב שאנחנו עושים יכול להיות מפעים."

**
"לפחות שני סוגים של אומץ נדרשים בהזדקנות ובמחלה.

הסוג הראשון הוא להתייצב בפני עצם היותך בן תמותה –
האומץ לגלות את האמת ולדעת ממה לפחד ולמה לקוות.
האומץ הזה קשה לכשעצמו.

אבל קשה עוד יותר הוא הסוג השני של אומץ –
האומץ לפעול על פי האמת שאנו מגלים.

הבעיה היא שהמהלך החכם הוא פעמים רבות לא ברור.
זמן רב חשבתי שהסיבה לכך היא פשוט אי-הוודאות.
כשקשה לדעת מה יקרה, קשה לדעת מה לעשות.
אבל האתגר, נוכחתי לדעת, הוא בסיסי יותר מזה.
אדם צריך לחשוב מה חשוב יותר, פחדיו או תקוותיו."

**
"כל מה שאנחנו מבקשים הוא שיתירו לנו להמשיך לכתוב את הסיפור שלנו.
הסיפור משתנה כל הזמן.
במשך חיינו אנחנו יכולים להיתקל בקשיים בלתי משוערים.
תחומי העניין שלנו ורצונותינו עלולים להשתנות.
אבל יקרה מה שיקרה, אנחנו רוצים לשמור על החירות לעצב את חיינו
בדרכים שעולות בקנה אחד עם אופיינו ועם הנאמנויות שלנו."

**
"יש תפיסות שונות של אוטונומיה.
אחת מהן היא אוטונומיה כפעולה חופשית – לחיות חיים עצמאיים לחלוטין, חופשי מכפייה והגבלה.
חירות מהסוג הזה היא סיסמת קרב נפוצה.
אבל […] חיינו תלויים תלות מובנית באנשים אחרים ונתונים להשפעת כוחות ונסיבות הרחק מעבר לשליטתנו.
חופש רב יותר נראה טוב מחופש מועט יותר.
אבל לאיזו מטרה?
כמות החופש שיש לך בחייך אינה מדד לערכם.
ממש כמו שביטחון הוא יעד ריק ואפילו מזיק למי שחי רק למענו,
כך היא בסופו של דבר גם האוטונומיה."

**
"יש מובן אחר, משכנע יותר לאוטונומיה.
יהיו אשר יהיו המגבלות והייסורים שאנו מתמודדים אתם,
אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החירות – לכתוב את סיפור חיינו.
זו עצם המהות של בן אנוש."

**
כאמור, כל הציטוטים מתוך ספרו של אטול גוואנדה – "להיות בן תמותה".

אם אהבתם את הפוסט והתחברתם לציטוטים, אני ממש ממליץ לכם לקרוא גם את ספרי "חיים מלאים".
פרטים נוספים ורכישה במחיר מוזל בקישור הבא.

שבת של שלום וחג שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות