אני שם לב שבשבועות האחרונים יש לי פחות חשק לכתוב כאן מילים שלי,
ויותר רצון לחלוק ולשתף במילים וטקסטים של אנשים אחרים שיש להן השפעה מיטיבה עלי.
בשניה הזאת ממש, כשאני כותב את המילים האלה,
עולה בי מחשבה שלשתף מספר ציטוטים ולשלוח זה "לא מספיק":
"לא מספיק שווה… ערך נמוך… לא מספיק אישי.. לא מספיק אותנטי…"
כפי שלמדתי בתירגולי ההתמקדות,
אני אומר שלום למחשבה הזאת.
לחלק בי שחושב שזה לא מספיק,
שמאמין שצריך להתאמץ ולהשקיע יותר,
כדי שמשהו "יעבור" בצורה יותר טובה.
אני רואה ושומע אותך.
**
ועכשיו, הנה שני טקסטים שנגעו בי השבוע.
"זה כמו מי הנהר.
הם זורמים בטבעיות במורד הערוץ;
הם אף פעם לא זורמים הפוך, וזה טבעם.
אם אדם היה הולך לעמוד על גדת הנהר,
ובראותו את המים זורמים במהירות במסלולם ממקור נביעתם,
היה רוצה בטיפשותו שהמים יזרמו בחזרה במעלה המדרון, הוא היה סובל.
מה שהוא לא היה עושה, החשיבה הלא נכונה שלו לא היתה מאפשרת לו שקט נפשי.
הוא היה אומלל בגלל השקפתו הלא נכונה, נגד הזרם.
אם היתה לו השקפה נכונה, הוא היה רואה שהמים בהכרח זורמים במורד הגבעה,
אבל עד שיבין וישלים עם העובדה הזו, הוא יהיה עצבני ונרגז.
הנהר שחייב לזרום במורד מסלולו כמו הגוף שלך.
לאחר שהיה צעיר, הגוף שלך הפך זקן ועכשיו מתקדם באיטיות לקראת מותו.
אל תאמרי הלוואי שזה היה אחרת;
זה לא משהו שיש לך את הכוח לתקן."
~ תרגום קטע קצר מתוך מאמר של אג'אן צ'ה "עצות לנוטים למות"
**
"מקד את מבטך בדרך המובילה אל הפסגה, אך אל תשכח להביט היישר לפנים.
הצעד האחרון תלוי בראשון.
אל תחשוב שהגעת רק משום שאתה רואה את הפסגה.
שים לב היכן אתה דורך, בדוק היטב כל צעד, אך אל תיתן לכל זה להסיח את דעתך מהיעד הסופי.
הצעד הראשון תלוי באחרון."
~ מתוך "הר אנאלוג" מאת רנה דומאל
**
לדוגמאות ולאנלוגיות יש השפעה.
הדימוי הציורי של אדם על גדת נהר זורם מעורר בי שקט ובהירות.
אנלוגיית הצעד הראשון והאחרון בטיפוס על ההר פותחת בי משהו, מגבירה מוטיבציה.
תוך כדי כתיבה אני מבין ששני הטקסטים משלימים זה את זה:
דברים מסוימים הם כפי שהם. יש להם את הטבע והזרימה שלהם.
חשוב לקבל את זה ולא לבזבז אנרגיה על התנגדות למה שלא ניתן לשנות.
לצד הנהר הזורם, אנחנו יכולים לבחור על איזו פסגה לטפס,
איזה יעד אנו רוצים להגשים, ואיך נצעד בדרך אליו.
חג סוכות שמח,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר