השבוע גיליתי ש…
השומרת בפתח הסופרמרקט תהיה שם עד 14:00 היום.
אולי קצת אחרי.
שהיא נמצאת שם בכל ערב וערב.
יום אחר יום.
שבעה ימים בשבוע.
גם במוצ"ש.
כבר כמה חודשים.
הבטיחו לה שמתישהו היא תעבור לקופות אבל זה לא קורה.
די נשבר לה.
היא רוצה למצוא עבודה אחרת ואז לעזוב.
אולי בחודש הבא.
השבוע גיליתי ש…
התפאורה של אירוע מחלקה לא מקימה את עצמה.
וגם לא מפרקת את עצמה.
מישהו צריך לדאוג שהפופים, הספסלים, המחצלות והשולחנות,
יעברו בצורה פלאית כלשהי,
מהרכב שמספק את הציוד אל המקום שבו יתקיים האירוע.
חשוב שזה יקרה לפני שכולם מגיעים.
כדי שיהיה אירוע מוצלח, מהנה, מתוקתק ומשמעותי.
ואז… אחרי האירוע, בצורה פלאית כלשהי,
הציוד צריך עזרה כדי למצוא את דרכו בחזרה לרכב האיסוף.
מקומה רביעית לחניה.
השבוע התחדד לי ש…
לשותפות יש (לפחות) שני צדדים.
שדיאלוג ומחויבות הדדית הם קריטיים בהתמודדות עם בעיה או עם אתגר.
במקום שבו יש רצון ונכונות לעשות משהו ביחד או למצוא פתרון,
יש המון שמח"ה,
גם כשעובדים קשה ובלחץ.
מגיעים לתוצאות.
גם במצבים מורכבים ומאתגרים במיוחד.
לפעמים אפילו קורים ניסים.
(תשאלו את יובל קדוש).
השבוע הבנתי ש…
במקום שבו אחד הצדדים "לא בעניין" של דיאלוג,
נמנע מלקחת אחריות ומעדיף להתלונן, לבקר או להאשים,
אז אין שותפות.
ויש הרבה פחות שמח"ה (אם בכלל).
ושזו החלטה שלי האם להישאר במקום הזה או להמשיך הלאה.
למקום אחר.
לשותפות אחרת.
השבוע גיליתי שוב ש…
שתשומת לב היא משאב יקר מאוד.
יותר מכסף ואפילו יותר מזמן.
שעצירה היא פעולה חשובה במיוחד.
שעוזרת לנו גם לנוח וגם לרוץ קדימה.
שחגיגה והכרת תודה יומית היא קריטית.
ושההשפעה שלה עצומה.
שהחיים שלי מלאים מאוד.
שאני מוקף באנשים שאני אוהב ושאוהבים אותי.
בהמון שותפות ושותפים לדרך.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר.
הבלוג היומי ממשיך להתפרסם יום אחר יום.
השבוע עלו הפוסטים הבאים:
– אתם לא מה שאתם חושבים שאתם
– כל יום
– האם יש בארגון שלך מספיק שמח"ה?
– קורבנות ותוקפנות
– איך אתה יודע שאתה עסוק מדי?
– לחגוג לפני שזה קורה
באתר הבלוג היומי תוכלו לקרוא גם פוסטים קודמים.
ניתן להירשם ולקבל את הפוסט היומי ישירות למייל. יום – יום. טרי – טרי.
