המסר הזה נכתב כ-3 שעות לפני סדנה מיוחדת שפיתחתי ושאני מנחה בפעם הראשונה:
אני שם לב למשהו בי שלחוץ: לא הכול תפור עדיין… איך יהיה? … האם אני מספיק טוב?
אני שם לב למשהו בי שחושש להיכשל, לא לספק את הסחורה, לאכזב את המשתתפים, לאכזב את עצמי.
אני שם לב לחלק בי שמתוסכל מהלחץ והחשש והיה רוצה להיות יותר רגוע. למעשה חושב שאני צריך להיות יותר רגוע. הוא אפילו קצת כועס.
אני שם לב לחלק בי שמוטרד מדברים שלא קשורים למפגש ושצריך לטפל בהם.
אני שם לב לחלק בי שעייף ורוצה לנוח.
אני שם לב למשהו בי שנרגש: מהאתגר, מהמפגש עם האנשים, מההזדמנות לגעת, מפריצת הדרך.
אני שם לב למשהו בי שמרגיש סקרנות: איך יהיה? מה יתפתח? איזו הפתעה עוצמתית אחווה? איזה חיבור יווצר? האם ואיך חיים שלי ושל אחרים יושפעו מהמפגש הזה?
אני שם לב למשהו בי שגאה: על כל מה שנעשה וסלל את הדרך, על המוכנות להופיע, להתמודד ולגדול.
אני שם לב למשהו בי שמרגיש הכרת תודה והערכה: לשותף שעזר בהקמת והכנת הסדנה, לחיזוקים שאני מקבל מאנשים שונים.
אני יושב שעות ספורות לפני מפגש ושם לב מה חי בתוכי.
מה מתרחש.
עם הרבה קבלה, סקרנות ורכות.
בלי שיפוטיות וביקורת.
בלי להעדיף חלק מסוים, לנסות לשנות או לתקן.
בלי לנסות להדחיק או להתעלם.
ואם יש חלק שיפוטי, או כזה שמנסה לשנות או לתקן אני שם לב גם אליו.
קוראים לזה נוכחות.
אפשר להיות נוכחים עם עצמנו וגם עם אחרים.
עם בת הזוג, הילדים, חבר, עובדים, לקוח.
עם כל אדם שהוא.
להקשיב בסקרנות.
לנסות להבין.
פשוט להיות איתו.
בלי אג'נדה נוספת.
מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים להעניק למישהו זו הנוכחות שלנו".
באנגלית זה מסתדר יפה: present זה גם מתנה וגם להיות נוכח.
במיוחד בעולם של היום, עם הקצב, כמות הגירויים והרעש זו מתנה בעלת ערך רב.
לכאורה, זה די מוזר. ואפילו חסר טעם.
כי בעצם אנו לא עושים כלום, לא מקדמים שום עניין, לא פותרים את התקלה או מצילים את המצב.
אבל רק לכאורה.
כי בעצם אנו עושים המון.
אנו נמצאים עם האדם שמולנו (או עם עצמנו(.
רואים אותו.
לא נבהלים.
מקבלים אותו.
לא ממעיטים ביכולת שלו להתמודד בעצמו.
האיכות הזו כ"כ נדירה עד שלפעמים אנשים שחווים אותה מתחילים לבכות.
משהו בהם ננגע עמוק.
אגב, הסדנה המתוכננת לא נעלמה כשהייתי נוכח.
היא עדיין ברקע ותקרה בקרוב. השעון מתקתק. העולם ממשיך.
מתוך נוכחות אפשר וכדאי לצאת לעשייה, לבצע פעולות ולקדם דברים.
*****
את המסר הנוכחי אני מקדיש לדנה גניהר-רז.
את דנה פגשתי לראשונה ב 2008 כשהפכה להיות המורה שלי לשיטת ה"התמקדות".
שיטה שלמדתי במשך שנה שלמה ושאני מתרגל על בסיס קבוע מאז.
בעזרת דנה (ובהמשך מורי התמקדות נוספים) למדתי מה זו נוכחות וחוויתי את העוצמה שלה.
קשה לי לדמיין את חיי עכשיו ללא האיכות הזו: עם עצמי, עם משפחתי, בקריירה, בחיים.
זו אולי המיומנות החשובה ביותר שקיבלתי ופיתחתי בשנים האחרונות.
יש בי הכרת תודה עצומה לדנה על המשאב הזה שהיה לרשותי בשנים האחרונות,
בשגרה היום-יומית ובמצבי לחץ אינטנסיביים ומאתגרים במיוחד.
עם אחרים ועבור עצמי.
*****
נקודות למחשבה:
מה נוכח בך עכשיו ?
למה את/ה שם/ה לב ?
איזה רגש, מחשבה, צורך, תחושה?