השבוע הזה היה שבוע מיוחד. גם שבוע ראשון של שנת הלימודים וגם שבוע אחרון של השנה. שבוע של התחלה ושבוע של סיום. שלוש פעמים בשנה אני אוהב לעצור, לקחת את הזמן ולהתבונן אחורה: בראש השנה, בסוף השנה האזרחית וביום ההולדת שלי. בשטף היומיומי של החיים אנחנו יכולים לפספס. לפעמים צריך
סוג המצבים שאני מאוד אוהב ב"משחקי השף" זה כשהידיים של המשתתפים מתחילות לעבוד עם החומרים, בשעה שלראש שמעל הידיים אין מושג מה הן עומדות להכין. הפוסט המסוים הזה נכתב בצורה דומה: הידיים מתחילות לכתוב על דברים מסוימים שעדיין לא ברור אם ואיך הם מתחברים. חומרי הגלם של פוסטים שאני כותב
כשאת הכי צריכה את זה הכי קשה לי לתת לך את זה. כשאני הכי צריך את זה הכי קשה לי לבקש את זה. ** דווקא באותו הרגע … קשה לא להגיד את מה שעדיף שלא ייאמר והכי קשה להגיד את מה שחשוב שייאמר. ** לבחור… לעצור. להפסיק. להתנתק. לזוז הצידה.
(**בתחתית מסר זה ישנה הזמנה לסדנאות תקשורת מקרבת למנהלות ומובילים**) 1. התשובה שקיבלתי מרופאת המשפחה לגבי נקודת החן שהסרתי לפני מספר שבועות. הכול בסדר. היא תקינה. וגם האזור. הרופאה עדכנה אותי בעשר שניות. כמה מילים. לא היו זיקוקין דינור. תוצאות הבדיקה לא מפתיעות. לא הייתי לחוץ. הערכתי שזה המצב. ועדיין… באותן
השבוע גיליתי ש… השומרת בפתח הסופרמרקט תהיה שם עד 14:00 היום. אולי קצת אחרי. שהיא נמצאת שם בכל ערב וערב. יום אחר יום. שבעה ימים בשבוע. גם במוצ"ש. כבר כמה חודשים. הבטיחו לה שמתישהו היא תעבור לקופות אבל זה לא קורה. די נשבר לה. היא רוצה למצוא עבודה אחרת ואז
"המאבק מתרחש כשאתם תוהים למה הקמתם את החברה מלכתחילה. המאבק מתרחש כשאנשים שואלים אתכם למה אינכם מתפטרים ואתם לא יודעים מה התשובה. המאבק מתרחש כשהעובדים חושבים שאתם משקרים ואתם חושבים שאולי הם צודקים. המאבק מתרחש כשלאוכל אין טעם. המאבק מתרחש כשאתם לא מאמינים שאתם צריכים לעמוד בראש החברה שהקמתם. המאבק
לפני שלוש שנים בדיוק, בערב ראש השנה תשע"ג, כשברשימת התפוצה הזו היו שבעים ושניים אנשים בלבד, שלחתי מסר שכותרתו "סגירה, התכווננות ופתיחה מחדש". היתה בו הזמנה לתהליך בן ארבעה שלבים המומלץ לסגירת השנה שעברה ולפתיחת השנה החדשה. השבוע, כשחזרתי לקרוא את המסר הזה, הוא הרגיש לי מאוד מדויק, אך היה
כבר בגיל ארבע לימדו אותי להגיד תודה. אולי אפילו לפני. אם למשל התארחתי אצל חבר, קיבלתי מתנה מהדודה, או סיימתי לאכול, צריך להגיד תודה. כי זה מנומס. כי כך ראוי. כי אם לא תגיד אתה כפוי טובה. או סתם חסר תרבות. או שניהם. יש הבדל גדול בין תודה "טכנית" לבין
הבוקר קיבלתי אימייל מבת דודתי היקרה עם המלצה לאתר שהיא מאמינה שיעניין אותי. "יש בו סרטונים וסיפורים שתאהב ושאולי תרצה להשתמש בהם סדנאות שלך…" לפני כמה דקות התפניתי לבקר בו. דקה – שתיים להתרשמות ראשונית. ברפרוף מהיר היה נראה לי שיש הרבה סרטונים וחומרים שמדברים אלי. תכננתי לסמן את האתר
1. אני אמור לעשות יותר פעילות גופנית ואני לא. 2. אני אמור להקדיש יותר זמן לכל אחד מילדי ואני לא. 3. כשאני כבר אתם אני אמור להיות יותר נוכח עם יותר תשומת לב. ואני לא. לא תמיד. 4. אני אמור להנות מהזמן עם ילדי ולא לחכות שהזמן יעבור או שהם
תגובות אחרונות