אתמול בערב זכיתי לקחת חלק בסיור מטלטל של עמותת עלם.
נחשפתי למציאות שאיני מכיר ולאנשים שאיני פוגש ביום-יום.
אמנם שמעתי על עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון) לפני כן
ואפילו הכרתי חלק קטן מהפעילות שלהם (ניידות רחוב)
אך למעשה, לא באמת היה לי מושג מה הם עושים.
בחרתי להקדיש את הפוסט הנוכחי למפגש הזה,
שהיה הדבר הכי חזק ומשמעותי שחוויתי השבוע.
הנה שש מחשבות על עלם, זנות ותקשורת מקרבת בעקבות אתמול:
1. אי שיפוטיות וקבלה –
הנטייה המורגלת שלנו היא לנתח ולשפוט מצבים ואנשים
מנקודת מבטנו, על בסיס התפישות, האמונות וניסיון חיינו.
לתייג כל דבר לטוב/רע, צודק/טועה, חלש/חזק וכו'.
אחד העקרונות המרכזיים שלומדים בעלם הוא אי–שיפוטיות.
כאנשי צוות ומתנדבים בעלם כנראה ש 99.9% ממי שתפגשו בשטח
אינם אנשים "נורמטיביים" על פי אמות המידה המקובלות שלכם.
נערים ונערות שחיים במציאות של סמים, זנות, אלימות ופשיעה.
רבים מהם נולדו לתוך מציאות של סמים, זנות, אלימות ופשיעה.
בעלם משתדלים לראות את האדם, את הילד, את הנשמה של מי שנמצא מולם.
בלי לשפוט.
יכול להיות שהמתנה הכי גדולה שהם מעניקים לאותם נערים ונערות זו אותה קבלה.
זה פשוט לראות אותם.
כבני אדם.
אולי לראשונה בחייהם.
2. בניית קשר לפני פתרונות –
עקרון מרכזי נוסף הוא חיבור לפני פתרונות.
בעלם מאמינים שלקשר, למערכת היחסים
ולחיבור שייווצר עם הנערים יש משקל מכריע,
לפעמים הרבה יותר גדול מנתינת פתרונות.
הנטייה הטבעית של מתנדבים טריים היוצאים לשטח
היא לתת מענה לצרכים המידיים של הנערים אותם הם פוגשים:
מזון, ביגוד, כסף, אופניים, מתנות וכו'.
ההנחיה וההכוונה שהם מקבלים היא להשקיע קודם כל בקשר.
לשנות את מערכת היחסים ולהפוך מ"ספקי שירות" או "ספונסרים"
ל"חברים", "אחים בוגרים" או פשוט לכאלו שבאמת אכפת להם.
אכפתית ואהבה שאינה תלויה בדבר.
שמגיעה לאותם נערות ונערים מעצם היותם.
בעלם מאמינים שקשר ומערכת יחסים יכולים להוביל לשינוי משמעותי.
ושבלי זה הסיכוי ששינוי שכזה יקרה הוא נמוך.
3. "מה אפשר לעשות ?" –
מה שאפשר לעשות הוא תלוי מצב.
לאחר שיש חיבור ומתחילים להבין את הצרכים (שלנו ושלא אחרים),
ניתן לבדוק מה אפשר לעשות.
"מה אפשר לעשות?" אינה שאלה של מי צודק, מי טועה, מי אשם, מי זכאי,
או איזה פרס / עונש מגיעים לכל אחד מהמעורבים.
זוהי שאלה של איך ניתן לקדם את המצב.
כיצד אפשר לתת מענה לצרכים הכי חשובים שנוכחים כרגע?
אתמול בערב עלה שוב ושוב הנושא של מזעור נזק.
ארבע שעות מנוחה למי שחי ברחוב הן דוגמא למזעור נזק.
כך גם ארוחה חמה.
ואפילו מזרק נקי במקום מזרק מזוהם.
אף אחת מהאסטרטגיות הללו אינה נותנת "פתרון מלא" לסיטואציה.
לפעמים פשוט אין פתרון קסם.
גם אם היינו מאוד רוצים שיהיה.
לעתים מה שאפשר לעשות הוא פשוט ללכת עוד צעד.
לאט לאט.
לתת ביטחון ושקט יחסי רק לרגעים ספורים.
רגע אחרי הארוחה החמה, החיבוק והמנוחה על הספה,
הם יצאו בחזרה לרחוב.
ואז, לא בטוח שנראה אותם למחרת.
לא בטוח שהם יעברו את הלילה.
לפעמים יש גבול למה שניתן לעשות ברגע נתון.
אבל תמיד אפשר לעשות משהו.
גם אם זה רק להיות עם.
4. גבולות ברורים לשם הגנה –
לפני כמה שבועות עברה אחת הנערות על כלל התנהגותי חשוב.
הנערה ש"מחוברת" מאוד לצוות ולמתנדבים חצתה קו אדום.
למחרת הוגשה כנגדה תלונה במשטרה.
במהלך הדיון ישבה "בצד התובע", אשת צוות מעלם המכירה מקרוב את הנערה.
למרות הקשר ההדוק ביניהן הנושא לא עבר בשתיקה ולא נסגר רק ביניהן.
מיד לאחר פסיקת השופט שיש לעצור את הנערה,
ניגשה אשת הצוות והגישה בקשה לחלופת מעצר.
השופט התבלבל והתקשה להבין :
איך ברגע מסוים עלם "נגד" הנערה וברגע שאחרי הם "בעדה"?
מהות הגשת התלונה היא שמירה על מוגנות הנערה ומוגנות אחרים.
הגבולות הברורים הינם מפתח שחשוב מאוד לשמור עליו.
המהות אינה להעניש, להגלות או להרחיק.
למרות הפריצה הנערה אינה "נמחקת" בעלם.
במיוחד בסיטואציה שכזו,
משקלם של אי-השיפוטיות, האהבה ללא תנאים והחיבור גדול מאוד.
5. לשמור על עצמנו בזמן שאנו "מצילים את העולם"
היה לי קשה להירדם בלילה.
המפגשים מאתמול עדיין מהדהדים בי.
כמה כוחות צריך כדי ללוות בצורה צמודה יום-יום, שבוע-שבוע,
לפעמים במשך שנים נערות ונערים שכאלה?
כמה כוחות צריך כדי לשרוד במקומות הללו???
עובדי ומתנדבי עלם עוברים תהליכי ליווי, הכשרה ואינטגרציה הדרגתיים עם כניסתם לפעילות.
לצד "ההכנסה לעניינים" והכשרות מיוחדות,
כל מי שנמצא במגע עם השטח לוקח חלק בתהליכי עיבוד ותחזוקה יום-יומיים.
בתחילת פעילות, בסוף פעילות ובצורה שוטפת לאורך השנה.
אתמול האזנתי להרצאה של Joanna Macy (סופרת ואקטיביסיטית סביבתית)
שהעלתה את הנושא של "מרחבי בכייה משותפים".
עפ"י מייסי, המציאות שאנו חיים בתוכה יכולה להיות כ"כ קשה
שפשוט אי אפשר לשרוד אותה לבד.
ולכן, אחד הדברים החשובים הוא שנהיה שם ביחד:
בעיבוד, בעיכול, בבכי, בכאב, בייאוש, בתסכול.
וכן… גם בחגיגות, בפריצות הדרך ובהתקדמות.
("שבעה" היא כמובן דוגמא למרחב בכייה משותף שכזה)
*****
6. פרופורציות –
לפני המפגש הייתי עסוק בהרבה דברים.
תשומת הלב שלי נדדה למקומות שונים ולשלל בעיות , אתגרים ונושאים לטיפול.
אחרי מפגש שכזה הכול מתגמד.
לצד הטלטול, הכאב וההצפה,
יצאתי עם הכרת תודה עצומה על כמה משפחתי ואני עשירים, מבורכים וברי-מזל.
על כמה זה לא מובן מאליו.
הערכה והשראה שאי אפשר לבטא במילים ל 2000 עובדים ומתנדבים
שבוחרים בעבודת קודש שכזו בכל כך הרבה התמדה ומסירות.
אם הפוסט הזה נוגע בכם או מעורר בכם משהו אתם מוזמנים לכתוב ולהגיב.
ולא פחות חשוב – עלם קיימת בזכות 300 אנשי צוות ו- 1700 מתנדבים.
אולי גם אתם יכולים להיות חלק מהמערך המופלא הזה.
אפשר ליצור אתם קשר דרך האתר. כעובדים, כמתנדבים או לתרומות.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
* להזמנת סדנת תקשורת מקרבת ייעודית למנהלים בארגון או בחברה שלכם – צרו אתי קשר דרך האתר
** לקבלת קורס תקשורת מקרבת חינמי ניתן להירשם בצד שמאל למעלה. פרטיות מובטחת.
*** להצטרפות בפייסבוק לחצו כאן