תקשורת מקרבת לחיים מלאים | רוני ויינברגר

הבחירה

כשבת דודתי האהובה טל נתנה לי בערב סוכות את הספר "הבחירה",
ואמרה לי שאני חייב לקרוא אותו,
הודיתי לה בחיוך וחשבתי לעצמי שזה לא יקרה בקרוב,
כי אין לי חשק למשהו כבד עכשיו, בטח שלא לעוד ספר שואה.

טעיתי.

מרגע שפתחתי את הספר והצצתי בעמודים הראשונים שלו נשאבתי.
ד"ר אדית אווה אגר כותבת על סיפור ההישרדות והצמיחה האישית שלה,
בצורה מרגשת, נוגעת ומעוררת השראה, שמילאה אותי באנרגיה ובהכרת תודה.

**
בתחילת הספר, מתארת ד"ר אגר, אז ילדה צעירה,
את הרגעים הראשונים של הגעתה עם אחותה ואימה למחנה אושוויץ.
היא ואחותה מופרדות מאימן, ומובלות למקלחת ששם בעודן עירומות נגזז שיערן.

וכך כותבת ד"ר אגר:

"אני פונה אל אחותי…
היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת.
היא מחזיקה בידיה את התלתלים שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס.
אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה,
כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה.
….

סוף סוף היא מדברת אלי, "איך אני נראית?" היא שואלת.
"תגידי לי את האמת."
את האמת?
היא נראית כמו כלב רחוב עזוב. זרה עירומה.

אני לא יכולה לומר לה את זה, כמובן, אבל כל שקר יכאיב מדי,
לכן עלי למצוא תשובה בלתי אפשרית, אמת שלא תפצע.

אני מישירה מבט אל עיניה הכחולות החודרות וחושבת שאפילו מפיה,
השאלה "איך אני נראית" היא הדבר האמיץ ביותר ששמעתי בחיי.

"העיניים שלך," אני אומרת לאחותי, "הן כל כך יפות,
אף פעם לא שמתי לב אליהן כשהיו מכוסות בכל כך הרבה שיער."
זאת הפעם הראשונה שבה אני מבינה יש לנו ברירה:
לשים לב למה שאיבדנו או לשים לב למה שעדיין ברשותנו."

**
אחת המחשבות הראשונות שקופצות כשקוראים ספר מהסוג הזה,
היא שהקשיים שלנו, ביחס למה שאנשים עברו שם הם קטנים וחסרי משמעות.
יש במחשבה הזו משהו שיכול להרים, להרגיע ולתת פרופורציות.
ועם זאת, גם יש בה בעייתיות מסוימת:
היא עלולה לשלול את הלגיטימציה לכאב, קושי וחוסר אונים בחיים "רגילים",
כי ביחס לשואה הכול קטן.
אבל האמת היא שלא הכול קטן או זניח,
וההשוואה של "מה יותר נורא" או איך זה ביחס לבעיות של אנשים אחרים,
לא תמיד מיטיבה או משרתת.

התובנה המרכזית, שד"ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה.
אנחנו לא יכולים לשלוט במציאות החיצונית שלנו,
ובמה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נגיב אליה:
אילו מחשבות נחשוב, איך נרגיש ומה נעשה.
ולבחירות שלנו תהיה השפעה אדירה על חיינו.

האמנם? תמיד?
לכאורה, זו יכולה להיות סיסמה ניו-אייג'ית, שלא בהכרח מחוברת למציאות.
אחרי הכול החיים הם לא מושלמים, ולפעמים אפילו קשים מאוד.
האם באמת ניתן ליישם את התובנה הזו גם במצבים מורכבים,
כגון מחלה מאיימת, גירושים מכוערים, פיטורים מעבודה או פשיטת רגל כלכלית?

התשובה היא כן.
חד משמעית.

וזו בדיוק הנקודה שמתחדדת שוב ושוב תוך כדי הקריאה בספר:
התובנה המרכזית היא לא שביחס לשואה, למלחמת יום כיפור, או למחלה סופנית הכול קטן,
אלא שאם אפילו במצבים הקיצוניים הללו שבהם המציאות קשוחה במיוחד,
אנשים מצליחים להכיר בבחירה שלהם ולממש אותה,
אז בוודאות היא אפשרית גם במצבים אחרים, שגרתיים ויומיומיים.

**
השבוע חוויתי מספר אתגרים בעבודה ובחיי האישיים.
שום דבר לא מתקרב לאתגרים של ד"ר אדית אגר,
אבל, כשם שקוץ בכף הרגל יכול להכאיב ולהגביל, גם אם אינו מסכן חיים,
כך קונפליקט במערכת יחסים או התפתחות לא רצויה בעבודה יכולים לעורר לחץ, מתח, פחד או כאב.

וכאן מגיע המקום של הבחירה שלנו.
מה שקרה קרה, ואין לנו שליטה על זה.
מה אנחנו בוחרים לחשוב-להרגיש-עשות בנוגע לזה עכשיו?

עם השנים מצאתי שלושה דברים שאפקטיביים עבורי במצבים הללו:

א. הכרה בכך ש"הופעלתי" ושאני מרגיש עכשיו לחץ/מתח/כעס/פחד/השלימו את החסר.

ב. בדיקה סקרנית: מה הפעיל אותי? איזה משפט, פעולה או עניין עוררו בי את הרגש הזה?

ג. שאלות מקדמות, המזכירות לי את הבחירה והאחריות שלי, כמו לדוגמא:
– "מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה עכשיו?"
– "איך אני רוצה לנהוג היום כדי שבעוד מספר חודשים כשאסתכל אחורה אהיה גאה בעצמי?"
– "במה אני מתמקד עכשיו? מה המשמעות של זה עבורי? מה אני בוחר לעשות בנוגע לזה?"

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות

Leave a Replay

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל

Recent Posts

Follow Us

Judgment Inside

להצטרפות לבלוג וקבלת קורס תקשורת מקרבת ללא עלות

שם מלא
כתובת אימייל