אקט של כבוד

השבוע זכיתי להשתתף במספר מפגשים בהנחייתו של סטיבן ג'נקינסון.
סטיבן עובד עשרות שנים במרחבים של שכול ואובדן, מלווה אנשים ומשפחות בתהליכי הגסיסה שלהם.
כתבתי עליו מספר פעמים בעבר והוא "נכנס" לספר שלי בשני קטעים שונים.
לפני כשנתיים החלו רעידות בכף ידו השמאלית, והוא אובחן כחולה פרקינסון.
העבודה המקצועית שלו פוגשת את העולם האישי בצורה קשוחה.

אחד המשפטים שהוא אמר השבוע תפס את תשומת לבי, ואני רוצה להקדיש לו את הפוסט הזה:

לדברי סטיבן, להגיד לאנשים משהו שקשה לשמוע (לדוגמה: מצב רפואי), זה אקט של כבוד.
זאת הבעת אמון ביכולת שלהם להתמודד והכרה בזכות הבסיסית שלהם לדעת.
מתן הזדמנות לעבד משהו שלא קל לעיכול, אפשרות לעבור תהליך חשוב.

סטיבן מדבר מנסיונו כמלווה אנשים ומשפחות ברגעי גסיסה ובמחלות קשות.
כשהקשבתי לו, זה התחבר לי גם לעולמות שאני עובד בהם ביומיום – עובדים ומנהלים בארגונים.
התפאורה שונה מאוד, והתוכן של השיחות שונה,
אבל אני ממש רואה הקבלה לעיקרון המרכזי או לדילמה הפנימית של מה להגיד ואיך.

**
רבים מהמנהלים שאני מלווה נוטים להימנע מאמירות קשות לעובדים שלהם.
התופעה והתחושה הזאת אינן זרות לי, אני מכיר אותן היטב גם בתוכי.
לרוב זה מגיע מאכפתיות אנושית ומרצון אותנטי לא לפגוע באדם שאיתו אנחנו מדברים.
מתוך כוונה לא לפגוע, אנחנו נזהרים מאוד עם מה שאנחנו אומרים,
הולכים על ביצים, מעדנים את המסר החשוב או עוטפים אותו במשפטים מרככים.
העטיפות הללו פוגעות בחדות ובבהירות של מה שאנחנו רוצים (וחוששים) לומר,
ויוצרות פער של הבנה בינינו לבין האדם שאנו מדברים איתו.

הזהירות היתרה הזאת והרצון לא לפגוע, יכולים להפוך לחרב פיפיות:
האדם שאיתו אנו מדברים לא מודע לאי שביעות הרצון שלנו.
הוא מאבד הזדמנות לקחת אחריות על המצב, לשנות ולהשתנות,
או לפתח איתנו דיאלוג ולחלוק איתנו את נקודת המבט שלו.

בינתיים הזמן עובר, התסכול בתוכנו הולך וגדל, אנחנו ממשיכים להתבשל,
עד שבסופו של דבר בחלק מהמקרים "נתפוצץ" עליו,
או נקבל החלטה חד צדדית שתשפיע על המשך דרכו בארגון או בפרויקט.

כשהפיצוץ או ההחלטה יגיעו, זה יהיה מפתיע וכואב.
הזהירות וההמנעות שנבעו מחשש לפגוע ומאכפתיות אנושית אותנטית,
יצרו מצב שבו הפגיעה הרבה יותר גדולה עכשיו.

**
ההכרה בתופעה הפרדוקסלית הזאת
(החשש לפגוע שמביא לפגיעה, הרצון להגן שיוצר נזק),
היא שלב ראשון וחשוב, אך לא מספיק, במניעת התופעה והפגיעה.

לצד ההכרה וההבנה, צריכה להגיע פעולה:
חתירה לשיחה מורכבת, מכבדת ומקרבת,
הסומכת על יכולתו של האדם להקשיב ולעכל,
מכירה בזכותו לדעת ולהתמודד,
ומאמינה ביכולת המשותפת שלנו להיות שם ביחד.

חזרה למילים של סטיבן:
להגיד לאנשים משהו שקשה לשמוע, זה אקט של כבוד.
זאת הבעת אמון ביכולת שלהם להתמודד והכרה בזכות הבסיסית שלהם לדעת.

**
השבוע עלה לאוויר פרק פודקסט חדש של "ים ומלואו" שבו יואב יושע מראיין אותי.
קראנו לפרק "כוונה, בחירה ותקווה בעולם מורכב" (כותרת המשנה של הספר)
ונגענו במהלכו בהרבה אתגרים, כלים ודוגמאות.
אני ממש אוהב את הסגנון של יואב, עם השאלות הספונטניות שהוא מביא,
והשיתופים האישיים של מה שחי בו ביחס למה שעולה בשיח.
הקשבתי להקלטה כבר פעמיים וממש נהניתי.
אני מקווה שגם אתם תהנו ושהפרק יהיה בעל ערך ושימושי עבורכם.
כאן הקישור לפרק 117 שעלה לאויר השבוע.

אפשר גם לחזור אחורה לפרקים 10 ו-60 לראיונות הקודמים המשותפים שלנו.

**
הספר "חיים מלאים" ממשיך את התנועה שלו בעולם.
קיבלתי השבוע הרבה משובים מרגשים ותמונות מקסימות שלכם עם הספר.
מתחילות להיווצר עוד ועוד אדוות ומפגשים, חלקם ספונטניים לגמרי, וזה מדהים בעיניי.

לחליל ג'ובראן יש שיר מקסים בשם "על הילדים", שמתחיל בשורות הבאות:

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

אני ממש מתחבר לתפיסה הזאת, ומרגיש ככה עכשיו לגבי הספר.
הוא נוצר דרכי ובעזרתי, אבל הוא כבר לא שלי,
ולכל עותק שמסתובב בעולם ופוגש קורא או קוראת יש חיים משלו,
השפעות ואדוות שהוא יוצר.

תמשיכו לכתוב לי, זה ממש משמעותי עבורי,
ותמשיכו להעביר את זה הלאה,

אפשר עדיין לרכוש את הספר בהנחה, 
לא לשכוח קוד קופון "חייםמלאים" שייתן לכם הנחה נוספת.

שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

לרכישת הספר בהנחה – https://nvc.ravpage.co.il/Book

תגובות

תגובות