אחד הדברים שתמיד מאתגרים אותי כשאני מעביר קורס בתקשורת מקרבת היא מגבלת הזמן.
איך אפשר בפחות מיום להציג משהו ברמה התחלתית ועדיין לתת תחושה של העומק והעוצמה שלו.
לפעמים כשאני מסיים קורס שכזה יש בי תחושת תסכול ופספוס מסויימות.
מחשבות שאולי יכולתי לדייק יותר.
אולי לנצל אחרת את הזמן ולתת יותר למשתתפים.
בשעות האחרונות אני בתחלופת מיילים עם משתתף שנכח בקורס שהעברתי בתחילת השבוע.
אני בוחר לשתף אתכם כאן בתכתובת הזו (באישורו) משלוש סיבות מרכזיות:
1) שתי נקודות המפתח שמאוד רציתי שיעברו בקורס מגיעות אלי ממנו מחודדות ומודגשות.
2) ייתכן שמהתכתובת ביננו גם אחרים יקבלו ערך נוסף.
3) זו דרכי לחגוג אתכם ביחד משהו שממש משמח אותי.
אז בבקשה:
"הי רוני,
כרגיל, תמיד מהמפגשים שלנו אני יוצא עם משהו חדש.
כבר בתחילת הקורס קיבלתי כלי חשוב מאד.
הרבה דברים פתאום התבהרו לי וגם המחשבות שהיו לי על אנשים ספציפיים פתאום קיבלו תפנית מסויימת.
השיפוטיות זה בהחלט משהו שאני לוקה בו ובדרך כלל לוקח מצבים בצורה מאד אישית ושיפוטית.
היום אני כבר מסתכל על מצבים קצת אחרת, עוד דרוש הרבה אימון אבל זה בהחלט במגמת שיפור.
כמובן שהדבר החשוב ביותר בקורס (בעיני) הוא זיהוי הצרכים.
מעבר לכך שאולי לא תמיד קל ואף לעיתים בלתי אפשרי לזהות צרכים של אחר (או אפילו של עצמנו),
לפחות תשומת הלב לכך שהצד השני מונע מתוך צרכים מאפשרת הסתכלות יותר בוגרת על כל מצב בחיים.
תמיד תהיתי על ה"סוד" שלך –
איך תמיד אנשים (וכן כן – אני מדבר על אנשים כי אני לא היחיד!) יוצאים מעודדים ממפגשים אתך.
אני חושב שגיליתי את ה"סוד" הזה שלך – זה פשוט אמפטיה והקשבה.
זה כל כך פשוט ועם זאת כל כך מאתגר.
אשתי סיפרה לי אתמול על מקרה שהיה לה במרפאה שבה היא עובדת.
היא סיפרה לי על בחור אחד צעיר שנכנס אליה לבדיקה וסיפר על זה שהוא מגיע מבית הרוס, משפחה מפורקת, תנאי מחיה לא פשוטים, כל זה תוך כדי בדיקה לבעיה רפואית מסויימת.
יום למחרת היא התקשרה אליו לשאול אותו מה שלומו.
היא סיפרה שהוא אמר לה – "את יודעת למה את רופאה טובה? – כי אפילו אמא שלי לא מתקשרת לשאול אותי מה שלומי".
אשתי הצליחה לזהות את הצורך האמיתי שלו (גם אם לא במודע) – כנראה צורך שהיה חזק יותר מהבעיה הרפואית עצמה.
סתם סיפור קטן שגרם לי להסתכל על הדברים טיפה אחרת…
הבנתי שלתת עצה או פתרון פרקטי זה לא תמיד מה שהצד השני צריך…
תודה רבה על הקורס ובכלל.
ר. "
******
עד כאן מילותיו של ר. והנה תגובתי:
" ר. יקר מאוד,
ריגשת אותי עם המייל הזה שלך.
גם עם השיתוף על עצמך, גם המילים אלי וגם עם השיתוף על אשתך.
נראה לי שעלית עלי ועל "הסוד" שלי צוחק
ההקשבה האמפטית לעצמנו ולאחרים היא אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי/קיבלתי בחיים ואין יום שאיני משתמש בה כמה וכמה פעמים.
הקשבה אמפטית לכשלעצמה נותנת מענה לכמה צרכים מרכזיים שחשובים מאוד לכל בני האדם: נראות, הקשבה, הבנה, חיבור, אכפתיות, כבוד, אנושיות וכו'.
פעמים רבות ההקשבה האמפטית מחדדת צרכים, משרה רוגע ואז גם אפשר לקחת את זה עוד כמה צעדים קדימה.
ז"א שמעבר להיותה "אסטרטגיה" הנותנת מענה מידי לצרכים חשובים מסוימים (כגון אלו שפירטתי למעלה),
היא גם כלי לקידום תהליך שייתן מענה לצרכים נוספים אחרים, שמרגע שהם חודדו הסיכוי למלא אותם עולה.
נראה שבסיפור על אשתך זה בא לה בטבעיות ונגע מאוד באדם שמולה.
זו דוגמא יפהפייה בעיניי לערך עצום של אמפטיה לכשלעצמה מעבר לטיפול הרפואי יהיה אשר יהיה….
תודה נוספת על המילים הללו שלך,
הן מחברות אותי שוב לכמה העניין הזה לא מובן מאליו, מחזקות ונותנות ביטחון לגבי החשיבות והעוצמה של "זה".
שבת שלום איש יקר,
נתראה…
רוני"
*****
תודה על ההקשבה והשותפות שלכם.
אשמח לשמוע מה עולה בכם כשאתם קוראים את זה…
שבת שלום וחיים מלאים,
רוני ויינברגר
** להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת מסרים דומים ניתן להכניס את פרטיכם בצד שמאל למעלה. פרטיות מובטחת.