לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו
מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.ברגע אחד,
אם אני מאמין שמה שקורה עכשיו,הוא בעיה, או תקלה,שפוגעת בחיי ובתוכניות שלי,אז אני מחכה שהדבר הזה יעבור, או ייגמר או ייפתר,כדי שאוכל לחזור לשגרה, לתוכניות, לחיים של לפני, או לתיקון של אחרי. אם אני מבין שמה שקורה עכשיו זה החיים,ולא איזושהי תקלה זמנית,אז אני יכול לבחור כיצד לחיות את חיי
לפני קצת יותר משבע שנים, כתבתי פוסט בשם "אנשים שאני רוצה לעבוד איתם",שבו שיתפתי במאפיינים של אנשים שאני שמח לעבוד איתם,שבאינטראקציה איתם אני מרגיש סיפוק, משמעות והנאה. הפוסט היה סוג של רפקלציה על תקופה בת מספר חודשים,שבה העברתי עשרות סדנאות ועבדתי עם מאות אנשים,מתוך ניסיון לחדד לעצמי מה הופך סדנה
בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר. מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק? ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים
השבוע בחרתי לפתוח שתי סדנאות מנהלים שהנחיתי עם שרטוט של קו אופקי שחור על הלוח.חילקתי את הקו לשלושה מקטעים ואמרתי למשתתפים שבעוד רגע ארצה לשמוע מה המספר שהם נותנים לכל מקטע.התרגילון הקצר הזה, כשאין להם מושג עדיין מה מייצגים המקטעים עורר את סקרנותם.לעת עתה זכיתי בקשב ובתשומת הלב שלהם. התחלתי
יש רעיון בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מאת סטיבן קובי,שקראתי לראשונה לפני למעלה שלושים שנה, שנגע בי מאוד ושמלווה אותי מאז:תארו לעצמכם, שאתם מתעוררים בוקר אחד ומגלים שכל חייכם טיפסתם על הסולם הלא נכון.אפשר למשל לטפס במעלה הקריירה בהצלחה רבה, כדי לגלות שלאורך השנים פגעתם בבריאותכם,או הזנחתם את
אתגר קרת כותב בספרו "צנורות": "כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.כשאין לך נשימה קשה לדבר.המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות
אתמול בשעה 19:00 כשסיימתי אימון פילאטיס,ניגשתי למכשיר הסלולרי ופתחתי ynet כדי להתעדכן במה שקורה.הכותרת הראשונה שקפצה לי היתה עדכון על מותו של גל מאיר איזנקוט,בנו של גדי איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט המלחמתי המצומצם. הידיעה הזו עוררה בי גל של עצב.התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא כמה מהתגובות.בתוך שניות עלו בי
לאורך השנים, ועל אחת כמה וכמה במהלך השבועות האחרונים,אני משתדל להקשיב, לקרוא וללמוד מאנשים שמחזקים אותי ושהשפעתם עלי מיטיבה.בפוסט הנוכחי, אני בוחר להביא מספר ציטוטים שליקטתי משניים מהם: סטיבן ג'נקינסון וד"ר אדית אווה איגר. סטיבן ג'נקינסון מקדיש את חייו לליווי חולים סופניים ומשפחותיהם, מורה מוביל ומוערך לנוכחות במצבי משבר.ניתן לצפות בהרצאה מלאה שלו (כתוביות
תגובות אחרונות