את אחד הגילויים הדרמטיים ביותר של כוח החיים אפשר לראות בעולם הצומח.
בזמנים קשים, כאשר אין תנאים המאפשרים פריחה,
יש צמחים ההופכים לנבגים.
נבג הוא תא שפעילותו מינימלית ביותר,
המשמש לצורכי רבייה ושרידה בתנאים קשים.
נבגים מצטמצמים וחוסמים את כוח החיים שלהם כדי לשרוד.
תא חי ופעיל ההופך לנבג
מתחיל "לסגור" פעילויות תוך תאיות,
ובמקביל צובר כמויות אנרגיה, חומרי מזון ותשמורת.
הוא הופך לכדור בעל מעטפת חוץ תאית.
השומרת עליו מסביבה חיצונית עוינת:
טמפרטורה קיצונית, שינויי לחץ, יובש ותנאים חיצוניים אחרים.
בתוך המעטפת קיימת שכבה פנימית נוספת
המעניקה הגנה ואמצעי מזון וקיום.
כך הצמח מצליח לשרוד.
זו אסטרטגיה יעילה מאוד.
ידוע על נבגים בני עשרות ואף מאות שנים
שנשמרו בסביבות קשות לקיום עד להשתפרות התנאים.
כאשר תנאי הסביבה משתפרים הנבג חוזר להיות תא פעיל (למשל בנוכחות מים).
לא רק צמחים הופכים לנבגים.
גם בני אדם.
כשאיש אינו מקשיב לילד, הוא יוצר נבגים.
בסביבה עוינת, כשהוא נחשף לשיפוט, לביקורת
ולעיצוב מחדש באמצעות אישורים על התנהגות "טובה"
במקום לתמיכה, לקבלה ולאהבה
הילד חוסם בקרבו את החלקים הבלתי אהובים.
אנשים הופכים לנבגים בגיל צעיר ונשארים כאלה רוב חייהם.
בשלב מסוים הם אפילו שוכחים שהם נבגים.
הם שוכחים שהם רק שורדים, ושבעצם הם אינם באמת חיים.
נבג הוא אסטרטגיה להישרדות, לא לחיים מלאים.
נבגים אינם גדלים.
הם שורדים.
ומה שדרוש לך כדי לשרוד
שונה מאוד ממה שדרוש לך כדי לחיות.
נבגי צמחים מצטיינים באופורטוניזם שלהם.
כוח החיים בתוכם ממתין,
סורק את הסביבה,
מחפש את ההזדמנות הראשונה לפרוח.
בני אדם, לעומתם,
עשויים לשכוח שהמעבר לנבג אינו אלא אסטרטגיה זמנית.
מעטים בודקים את הסביבה,
כפי שעושים נבגי הצמחים,
כדי לראות אם התנאים השתנו
ואם יש באפשרותם למצוא את הדרוש להם כדי לפרוח
ולהחזיר לעצמם את שלמותם.
רבים מאיתנו עדיין מסתירים את אותם חלקים
שלא היו מקובלים בעיני ההורים והמורים.
החזרה לעצמנו פירושה בדרך כלל,
הבנה וקבלה שיש בתוכנו משני הצדדים של כל דבר.
אנחנו מסוגלים לפחד ולגלות אומץ,
להיות נדיבים ואנוכיים,
פגיעים וחזקים.
דברים אלו אינם מבטלים זה את זה,
אלא מאפשרים לנו לחוות את מלוא החיים.
לפעמים הפגיעות שלנו היא מקור כוחנו,
הפחד מפתח את האומץ.
שיפוט הוא דבר שאפשר להחלים ממנו.
נבג הוא מצב שאפשר לצאת ממנו.
בבחירה.
באומץ.
בסביבה תומכת.
ועם הרבה אהבה.
שבוע טוב,
חיים מלאים ואמיצים,
רוני ויינברגר.
** המאמר נכתב (וחלקו הועתק) בהשראת "חוכמה משולחן המטבח" של ד"ר רחל נעמי רמן.
תודה גדולה לדליה אדלר לוי שבזכותה נחשפתי לספר המדהים, המרגש ומעורר ההשראה הזה.