"לא אשנא"

"אני מאמין בדו-קיום, ולא במעגלים אינסופיים של נקמה ועונש.
ואולי האמת הסמויה על עזה יכולה להיקלט בתודעה רק כאשר מעביר אותה אדם שאינו שונא.
כמו רבים אחרים בעזה, הועמדתי בניסיון הנסיבות האכזריות כל חיי.
עד היום ראיתי בכל קושי הזדמנות להתחזק:
כל קושי שימש ספק אנרגיה שדחף אותי קדימה,
נשק שצייד אותי טוב יותר למאבק הבא.
אך ייתכן שהמבחנים האלה נועדו לחזק אותי כשליח,
שיכול לגשר על התהום במזרח התיכון"

*****

את המילים הללו כתב עזאלדין אבו-אלעיש, 
רופא פלשתינאי בעל תואר מהארוורד שנולד וגדל במחנה ג'בליה ברצועת עזה.
בין היתר עבד אבו-אלעיש במשך מספר שנים בביה"ח שיבא שבתל השומר.
בששה עשר בינואר 2009, 
במהלך "עופרת יצוקה" איבד אבו-אלעיש שלוש מבנותיו
לאחר שביתו הופגז ע"י כוחות של צה"ל.
במהלך ההפגזה נהרגה גם אחייניתו ונפצעו בני משפחה נוספים.
הזעקות שוברות הלב של אבו-אלעיש שודרו בשידור חי בערוץ 10 בזמן האירוע.
למרות האסון הכבד שהוא חווה נשבע אבו-אלעיש לא לשנוא, להאמין בבני אדם ולהאמין בשלום.
הציטוטים נלקחו מתוך ספרו "לא אשנא" שפורסם בשנת 2010.

השבוע ביליתי שעות רבות "במחיצתו" של אבו-אלעיש 
וקראתי בנשימה עצורה ובלב כבד את ספרו המרתק.

"טרגדיה אינה יכולה להיות סוף החיים שלנו.
אסור לנו להניח לה לשלוט בנו ולנצח אותנו.
החזון שלי למזרח התיכון הוא של מקום שמתאפיין בשלווה, בשיתוף פעולה ובאחדות.
כמו למרטין לותר קינג הבן, גם לי יש חלום.
חלומי הוא שילדי, ולמעשה כל הילדים הפלשתינים ובני דודינו הילדים הישראלים,
יהיו בטוחים, מוגנים ומוזנים היטב.
שיהיו להם אזרחות משלהם וזהות משלהם.
חלומי זה לא יתממש בעזרת מלים בלבד.
כל אחד ואחת מאתנו חייב לתרום ליצירת הרמוניה ולקחת חלק פעיל בקידום החלום לדו-קיום.
משכילים ואנאלפביתים, רעבים ושבעים,
כולנו חלק מהמשפחה האנושית.
אם נחשוב באופן קיבוצי במקום באופן פרטני, נחיה כמשפחה אחת שבה כולם דואגים זה לזה.
החזקים מסייעים לחלשים.
העשירים נותנים לעניים.
הבריאים עוזרים לחולים.
המשכילים עוזרים לבורים."

*****

תו"כ הקריאה קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני מקשיב באמת לפלשתינאי מעזה.
רואה את העולם מנקודת מבטו.
מתחבר אליו כאדם.
וזה קורה כי אני מאמין לו. 
מאמין בו.
המחיר שהוא שילם כ"כ כבד ולמרות הכול הוא עדיין בוחר לא לשנוא.
באמת שאיני יודע איפה הייתי אני במקומו.

הקריאה טלטלה אותי ונגעה בי.
עוררה המון עצב ואמפטיה.
נתנה תקווה והעלתה תהיות האם זה בכלל אפשרי.
הגבירה הבנה ובלבול.
הכול ביחד.

וכשכל זה עלה,
זה לא היה במקום דאגה לתושבי ישראל ולחיילי צה"ל.
לא על חשבון הצרכים המהותיים לביטחון ושמירה על חיים.
זה לא עלה במקום אלא לצד.

"על אנשים נמאסה הדריכה במקום,
והם רוצים למצוא דרכים חדשות לשנות את נסיבות חיי היומיום שלנו,
המאופיינות בחוסר ביטחון.
משום כך אני מרגיש שלעת עתה עלינו להימנע מהצהרות רשמיות.
תחת זאת עלינו לחפש דרכים להיות יחד – 
במשחקי כדורגל, בוועידות, בארוחות ערב משפחתיות.
הצעד החשוב ביותר הוא להכיר אלה את אלה ולבנות כבוד הדדי.
אנו זקוקים למינון עצום של תקווה ואופטימיות בדרך לשלום.
ערכי הליבה שלי, הרפואיים במהותם,
אומרים לי שבני אדם הם בני אדם.
אם נתייחס זה לזה בכבוד והגינות,
אם נסרב לנקוט עמדה חד-צדדית,
אם נראה את הדברים בבהירות וניטול אחריות לפעולותינו – 
כי אז נצליח להתגבר על כיעורה של המלחמה.
הסכסוך במזרח התיכון לא ייפתר לעולם כל עוד יש שנאה כה רבה בשני הצדדים,
כל עוד סובלנות ופשרה אינן חלק מהמשוואה."

*****

יכול להיות שאבו-אלעיש הוא רק אדם אחד.
אולי הוא מיעוט זניח בקרב הפלשתינים ובקרבנו.
לא בטוח עד כמה הוא ואנשים כמותו יכולים להשפיע.
במיוחד היום, מה שהוא מציע נראה מאוד רחוק ולא ריאלי.

אבל … 
הוא בכל זאת קיים.
ואם כך הוא חי ומדבר למרות כל מה שהוא עבר,
אז מי יודע…? 
אולי יש עדיין תקווה…
אולי דברים יכולים להיות אחרת.
בעוד כמה חודשים, שנים או דורות.

אם הפוסט הזה נוגע בכם או מדבר אליכם,
אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "לא אשנא".
לפגוש את אבו-אלעיש.
לפגוש את עצמכם.

שבת שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר

תגובות

תגובות