אתמול נפטר הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק.
לא הכרתי אותו אישית אך ההספדים שקראתי ושמעתי נגעו מאוד לליבי:
"אני בת מזל כי זכיתי לאהוב אותך ולהיות נאהבת באותו האופן על ידך כמה קל ופשוט זה היה, אהבנו אחד את השניה בלי תנאי, בלי ספקות, בלי משחקים, בלי הפוגות, בלי פחד".
"גם כאשר מילאת את התפקידים הבכירים ביותר, נותרת כאחד האדם, לוחם מן השורה."
"עז נפש, לוחם, מפקד, ומנהיג יוצא דופן. גיבור, אצילי, רגיש, ישיר ואמיץ, איש יפה בפנימיותו, כמו בחיצוניותו, נבון, רודף שלום, אהוב ונערץ."
"הגון וישר דרך בכל עשייתו רבת השנים, אם בצה"ל, אם כשר ופוליטיקאי, ואם בפעילותו הציבורית והעסקית. הזוגיות שלו עם טלי האוהבת עד אין קץ, המסורה ללא גבול, הקן המשפחתי שבנו יחדיו והדאגה לילדים ולבני המשפחה, לא ידעו שיעור ואין להם אח ורע"
הנטייה הטבעית והמובנת בהספדים היא לפאר ולרומם את האדם שנפטר.
קשה לי להסביר מדוע, אך ההספדים לאדם המיוחד הזה מרגישים לי מדויקים ואמינים במיוחד.
מרגש מאוד להקשיב למגוון האנשים שנפרדו מאמנון ולראות אותו דרך נקודות המבט השונות והמשלימות.
התמונה המצטיירת היא של אדם אהוב ונאהב.
מנהיג ערכי. אמיץ. חכם. אנושי. צנוע.
אדם שהשכיל לשלב זוגיות ומשפחה חמה עם קריירה אישית מפוארת ועשייה כ"כ משמעותית.
סטיבן קובי (מחבר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד") מציע לדמיין את ההספדים בהלווייתך על מנת להבין אלו חיים אתה רוצה לחיות ואיזה אדם אתה רוצה להיות.
כזה שילוב וכאלו חיים אני מאחל לעצמי…
אלו חיים אתם מאחלים לעצמכם…?
יהי זכרו ברוך.
חיים מלאים,
רוני