יצא לך להגיד או לשמוע את המשפט "את/ה לא באמת מקשיב/ה לי"?
יצא לך לחוות את התחושה המתסכלת שהאדם שמולך לא באמת מבין אותך או את מה שעובר עליך כרגע?
מרטין בובר אמר ש"המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לתת למישהו היא הנוכחות שלנו".
נוכחות אמפטית וסקרנית בניסיון להכנס לנעלי האחר כדי להבין את העולם שלו ואת המצב שהוא נמצא בו כרגע.
נוכחות לא שיפוטית שאינה מקטלגת, מבקרת או מסבירה.
לעתים קרובות, מתוך דאגה וכוונות טובות אנו נוטים לתת עצות, לשתף מניסיוננו, לפתור, לתקן…
כשאנו עושים את כל זה חלק ניכר מהקשב שלנו מגוייס למחשבה "מה צריך לעשות" וזה בא בהכרח על חשבון תשומת הלב לאדם שאיתנו.
לכולנו יש צורך גדול להיות מובנים..שיקשיבו לנו…שיראו אותנו… נוכחות והקשבה אמפטית נותנות מענה ישיר לצרכים הללו.
ויותר מכך – כשאנו מוכנים "רק" להקשיב ולנסות להבין (מבלי לקחת את תפקיד "המושיע") אנו מביעים אמון באחר וביטחון ביכולתו להתמודד או לבקש עזרה מסוימת אם יבחר בכך.
~~~~~~~~~~
טיפ מעשי – בפעם הבאה שמישהו משתף אתכם במשהו בידקו (עם עצמכם ו/או איתו): מה הכי חשוב לו לקבל מכם באותו רגע?
האם הוא צריך מכם תשומת לב והקשבה או דברים אחרים כגון עצות, פתרונות, חוות דעת והסברים?
~~~~~~~~~~~~
אשמח לשמוע מכם: מהי נוכחות אמפטית עבורכם? באילו מקרים אתם מוצאים אותה עוצמתית במיוחד?