אני כותב את המילים הללו ביום שישי בבוקר, לקראת סיום חופשה משפחתית ביוון.בעוד כמה שעות נעלה על הטיסה חזרה לארץ.אתמול בערב לאחר דיון של כעשר שעות הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התוכנית לכיבוש העיר עזה. הפער בין הרוגע שחוויתי כאן לבין מה שקורה בארץ ובעזה הוא עצום.הקצב הנינוח, הרוגע של האנשים,
ביום האחרון של שנת הלימודים, מורה אחת נתנה לתלמיד אחד כמתנת פרידה "תיבת אוצרות" וביקשה ממנו לפתוח אותה רק לפני השינה.בלילה, במיטה, התלמיד פתח את הקופסה בסקרנות וגילה בתוכה שוקולדים ופתקים.בכל פתק כתבה המורה "תכונת אוצר" אחת שהיא מזהה בו.למשל, על פתק אחד, "יש לך לב זהב". על פתק אחר,
באחד הבקרים כשרועי בני היה בכיתה א' (היום הוא בן 17, תעשו חשבון כמה זמן עבר..),הלכנו ביחד לבית הספר והתחלנו לדבר על גיל.רועי אמר שהוא רוצה להיות כבר בן שבע."למה דווקא 7" ? שאלתי אותו..כי שבע זה גדול.עד שבע זה הקטנים ומשבע זה הגדולים.והוא רוצה להיות כבר גדול. סיפרתי לו
השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים,
זה התחיל לפני כמה שנים. הרבה שנים.אני לא זוכר מתי בדיוק.בכל פעם שאני שומע את המשפט "שלא תדעו עוד צער" משהו בי קופץ.זה משפט שנוהגים לומר במצבים מורכבים, לרוב בניחום אבלים, ומתוך כוונות טובות,ועדיין משהו בי מתעצבן כשאני שומע אותו.כתבתי על כך פוסט לפני כמה שנים, ובין היתר סיפרתי מה אני נוהג לומר במצבים
כשהתחלתי את השבוע לא הכרתי עדיין את בטי מרטין ואת העבודה שלה.ואז ביום שני בבוקר, בקבוצת וואטסאפ של מנחים לתקשורת מקרבת,מיכאל פינקל הזכיר את שמה ושלח קישור לסרטון שבו היא מסבירה על "מעגל ההסכמה" שהיא פיתחה.ביום שלמחרת כבר צפיתי בהרצאה המוקלטת שלה (45 דקות) והמשכתי לפודקסט שהיא התארחה בו.ביום רביעי הגעתי אל האתר שלה ושם מצאתי
לפני זמן מה ידידה שאני מעריך פירסמה פוסט בפייסבוק.היא שיתפה באירוע מאתגר בבית הספר של בנה:העניין הוא איזשהו משחק שנוהגים לשחק שם ושהיא ממש לא אוהבת.הרבה מעבר ללא אוהבת –היא מאמינה שהוא מסוכן ופוגעני. היה נראה שהיא די נסערת כשהיא פרסמה אותו,ושהנושא חשוב לה מאוד.היא סיימה את הסטטוס בבקשה לתגובותותגובות
השבוע הגיע אלי קטע מיומנו של קב"ן (קצין בריאות הנפש) במילואים של חטיבה 7,ובו מספר המלצות עשה ואל תעשה לחיילים שיוצאים הביתה לאחר לחימה ושירות אינטנסיבי.כשעברתי על ההמלצות של אותו קב"ן, הבנתי שמרבית הסעיפים הללו רלוונטיים לא רק ללוחמים, אלא לכולנו. מתוך שבע עשרה ההמלצות שהיו שם, אחת תפסה את
מרסל פרוסט אמר ש"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות".פעמים רבות, אחת הדרכים הכי אפקטיביות לשנות את המציאות היא לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על המציאות.רחל נעמי רמן מציעה בספרה הנפלא "ברכות סבי" תרגיל מעניין של שינוי ראייה.היא קוראת לו "לגדל עיניים חדשות":בסוף כל
כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
תגובות אחרונות