לפני שנים קראתי את השיר "בבקשה, קראו לי בשמותי האמיתיים" שנכתב על ידי טיך נהאת האן, נזיר הזן ופעיל השלום הוויטנאמי.אני מאמין שהשיר היווה סוג של זרע מחשבתי-תפיסתי משמעותי עבורי,שבין היתר הוביל לתובנות שהלכו והתגבשו, לחמלה ולהבנת האחר שהלכה והעמיקה. הנה חלק מהשיר, בתרגומה של ענת צחור: "…קצב ליבי הינו מחזור החיים והמוות
השבוע הלכה לעולמה ג'ואנה מייסי, מורה רוחנית שקצת פחות מוכרת בארצנו.מייסי עסקה רבות בנושאים מורכבים שקשה לחולל בהם שינוי כמו מדיניות אקלים לדוגמה. היא התמקדה בפיתוח חוסן פנימי שיאפשר לנו לפעול בהתמדה לאורך זמן,ולהחזיק מעמד גם במצבים קשים במיוחד, מבלי להתנתק, להתייאש, או לאבד את הרגישות שלנו.לפני שנים קראתי את ספרה Active
השאלה שאני הכי אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה,(אני תמיד משאיר אותה לסוף הראיון),זה האם יש או היתה דמות מסוימת בחיים שלכם,שהשפיעה עליכם עמוקות ועיצבה במידה רבה את מי שאתם היום.יש משהו בשאלה הזו שמחבר אנשים לעצמם וממש משפיע על האנרגיה של השיחה.פעמים רבות כשהם מספרים לי על אותם אנשים (הורים,
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו
אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914.היא נרצחה בשואה והשאירה אחריה יומנים אנושיים, מרגשים ומלאי עוצמה.היומנים נכתבו בשנים 1941-1943, במהלך מלחמת העולם השניה, כשאתי בשנות העשרים המאוחרות לחייה.הקטעים הבאים הם מתוך יומניה שנערכו לספר, שבין היתר תורגם לעברית בשם "השמיים שבתוכי". כשאני קורא את מילותיה של אתי הילסום מתעוררות בי שתי מחשבות-תחושות
מדי פעם אני פוגש ספר שהקריאה בו משפיעה עלי מאוד.ההשפעה הגדולה ביותר, היא אולי כזו שמשנה את התפיסה שלי בנוגע לעצמי או לעולם. "להיות בן תמותה" של אטול גוואנדה הוא אחד הספרים הללו.קראתי אותו לראשונה לפני כחמש שנים ומאז אני חוזר אליו שוב ושוב. הרעיון המרכזי שהתחדד שלי בזכות הספר
סב מספר לנכדתו סיפור: "זהו סיפור עתיק מאוד, מתקופת הנביא ישעיהו: לפי הסיפור אלוהים אמר שהוא ירשה לעולם להתקיים כל עוד יהיו בו שלושים ושישה צדיקים, אנשים המסוגלים להיענות לסבל שהוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אותם שלושים ושישה איש קרויים "ל"ו הצדיקים". אם בזמן כלשהו יהיו בעולם פחות משלושים
ידיעות אחרונות מקדיש מוסף שלם היום (ערב סוכות) לעידן רייכל ולעשרים שנות היצירה שלו. הצצתי במוסף הזה הבוקר בבית קפה מקומי, ושקעתי בו למשך דקות ארוכות. מרוב התלהבות והתרגשות, קניתי לעצמי את עותק בחנות סמוכה, כדי שאוכל לקרוא את כולו ושיישאר לי למזכרת. לפני עשרים שנה עידן רייכל היה בתחילת
את עמי אילון פגשתי לראשונה באוקטובר 1992, בטקס סיום המסלול שלי. עמדתי זקוף על רחבת המסדרים גאה ונרגש, מוקף בחבריי למחזור, כשעל הטריבונות שמולנו מאות בני משפחה וחברים. זה היה רגע לפני סיום הטקס וברקע התנגנה "התקווה". האנדרנלין בשמיים. בעוד שניה נעיף את הכומתות באויר, נרוץ לכיוון המזח, נטפס על
לפני מספר שנים היתה לי הזכות ללמוד עם ד"ר יאיר כספי במסגרת תוכניתו "פסיכולוגיה ביהדות". הוא אחד המורים המשפיעים על חיי וחלק מהמושגים ומהרעיונות שקיבלתי ממנו מלווים אותי גם כיום. הדבר הכי חזק שלקחתי מתהליך הלימוד עם יאיר הוא ההכרה באנושיות ובמוגבלות האנושית. גם שלי, וגם של כל אלו שסביבי.
תגובות אחרונות